בנוסף לכך, צורת ההתבטאות של טראמפ קוסמת לבסיס הבוחרים שלו – למרות שחלק ניכר מהם אוונגליסטים שאינם רגילים לדיבור גס. הם מוכנים לסלוח לו על דיבוריו ועל חוסר השליטה העצמית שלו, מסביר פרודן, כי הם אוהבים את מעשיו. "טראמפ פונה לדעות הקדומות שלהם, שלא כולן שליליות – כמו למשל היחס האוהד שלו לישראל. אם הוא ירגיע את עצמו ויתחיל לדבר בצורה יותר מנומסת, הוא יאבד חלק מכוח המשיכה שלו בעיניהם".

פרודן טוען, כי באופן בסיסי – העיתונות בארה"ב ליברלית ותתמוך יותר בנשיא דמוקרטי מאשר בנשיא רפובליקני, ולא משום שמדובר בקונספירציה אלא בדרך מחשבה. "כאשר אני נכנסתי לעיתונות, הכתבים באו מהמעמד העובד. היום הם בעלי חינוך גבוה טוב יותר, לבושים טוב יותר ומקבלים שכר טוב יותר – והם ליברלים יותר. צריך להיות ליברלי במובן הקלאסי של המילה כדי להיות עיתונאי".

הבעיה אינה מצטמצמת לעיתונות, מדגיש פרודן, אלא מקיפה את כל החברה האמריקנית: "באופן כללי, כתבים אמורים להיות ספקנים. בחוגי העיתונות בשיקאגו נהגו לומר, שאם אימא שלך אומרת לך שהיא אוהבת אותך – תבדוק את זה. אבל יש עיתונאים שהם ספקנים רק כלפי מה שאינם אוהבים. אנחנו חיים בבועות – שמרנית וליברלית – ומדהים לראות עד כמה אנשים משכילים יודעים מעט על הדעות של הצד השני; הם לא אוהבים לקרוא משהו שמנוגד לדעות שלהם ולא מעמידים אותן בספק".

פרודן טוען, כי התקשורת האמריקנית הממסדית מוטה נגד טראמפ, גם משום שהיא מוטה נגד נשיא רפובליקני וגם מסיבות יותר נקודתיות: "הליברלים מעולם לא חשבו שיפסידו בבחירות למישהו כמו טראמפ. הוא נלחם בחזרה, וזה מפתיע אותם, כי באופן כללי הרפובליקנים אינם לוחמי רחוב כמו הדמוקרטים, שאוהבים פוליטיקה קשוחה. מבחינת התקשורת זה סוג של נקמה: 'איך העזת לנצח? לא היית אמור לנצח'. לי הייתה תחושה, בשבועיים-שלושה האחרונים של הקמפיין, שמשהו קורה – אבל לא כתבתי את זה, כדי שלא להיראות אידיוט. העמיתים שלי היו בהלם מוחלט, כאילו חטפו בקבוק קרח בפרצוף.

"לעשות לטראמפ את המוות – זה בא לתקשורת בקלות. בתקשורת, באקדמיה ובשמאל היה קונצנזוס שהוא איננו נשיא לגיטימי, משום שהפסיד במניין הקולות – אבל זו התעלמות מהשיטה שלנו. האליטות בשתי המפלגות לא יכלו להאמין שהן כבר לא שולטות, כולל האליטה הרפובליקנית כמו משפחת בוש ומיט רומני".

עם זאת, מודה פרודן, טראמפ בהחלט מביא על עצמו את ההתקפות התקשורתיות העזות. "הוא לא נשיאותי, זה פוגע בו ואני לא מבין למה הוא לא רואה את זה. נכון שההתנהלות הזאת עוזרת לו מול הבסיס שלו, אבל צריך יותר מאשר את הבסיס הזה. למשל: כולם יודעים שהכפתור הגרעיני שלו יותר גדול מאשר של קים ג'ונג-און – אז למה הוא צריך להגיד את זה?

"טראמפ באמת אוהב להילחם. חשבתי שהוא ישתנה כאשר ייכנס לתפקידו, אבל הוא לא יודע איך והוא גם לא רוצה, כי הוא משיג דברים. אם רפורמת המס תצליח כפי שאומרים כמה כלכלנים, הוא ייבחר מחדש; אם לא – הוא בצרות. יש לו אגו עצום והוא בטוח שהעולם סובב סביבו. הוא מעריץ את עצמו ורוצה שכולם יאהבו אותו – ואז נלחם בתקשורת".

פרודן בא חשבון גם עם עמיתיו בתקשורת: "העיתונות תמשיך להיות נגד הרפובליקנים. היית חושב שהיא תראה את תוצאות הבחירות, תשמע איך טראמפ כל הזמן תוקף אותה ויהיו בה קולות שיאמרו שעליה לבחון את עצמה ולראות אם יש משהו שביכולתה לשנות – אבל זה לא קורה. העיתונאים ממשיכים לטפוח לעצמם על השכם".

עתיד התקשורת הממוסדת בארה"ב אינו ורוד, צופה פרודן, וזה לאו-דווקא קשור לטראמפ. כידוע היטב, התפוצה של העיתונות הכתובה הולכת ויורדת, ופרודן טוען שהנוכחות באינטרנט אינה מפצה על כך, כי "ברשת יש המון קולות, אין עריכה של ממש, וכולם רוצים לצעוק הכי חזק והכי מהר. כאשר טראמפ קורא לזה 'פייק ניוז', הוא הולך רחוק מדי, אבל זו תקשורת לא ממושמעת, וזה נכון משני צידי המתרס הפוליטי. להרבה אמריקנים נמאס מהתקינות הפוליטית, מספרם הולך וגדל, וכאן טראמפ עלה על משהו".

בארה"ב יש מסורת ארוכה של חוסר אמון בתקשורת, ממשיך פרודן, כי "האמריקנים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, אנחנו אנשים ספקנים ואיש לא אוהב שמצביעים על הטעויות שלו – וזה מה שהתקשורת עושה. אנחנו צריכים את המדיה, אנשים אומרים שהם לא סומכים עליה – אבל למעשה כולם משתמשים בה, כי הם רוצים לדעת מה קורה".

בעיית חוסר האמון, ממשיך פרודן, היא הרבה יותר עמוקה מאשר רק כלפי התקשורת. כבר עשרות שנים שהאמון בממשל יורד – מאז וייטנאם ופרשת ווטרגייט – וטראמפ ודאי שאינו עוזר לשקם את האמון הזה. "העיתון שלנו לא תמך באיש מבין המועמדים. כתבתי מאמר ארוך נגד שניהם ואישית לא הצבעתי. אבל אני חושב שלארה"ב יותר טוב עם טראמפ מאשר עם הילרי קלינטון, כי היא מושחתת לחלוטין והספיק לנו ממשפחת קלינטון. אם טראמפ יפרוש וישאיר את מייק פנס – זה יהיה טוב; אם הוא יחליט להתפטר היום אחרי הצהריים, זה יהיה בסדר גמור מבחינתי".