הבימאי הכה מוכשר
ניר ארז, יצר מהמחזה שכתבה קייט האמיל לרומן של ג'יין אוסטין "גאווה ודעה קדומה", מעדן קומי מרענן וסוחף. כל זאת עקב הבימוי שיצק בתוכן האנגלי-הקלאסי הלכאורה כה מיושן, ערכים חדשניים בני זמננו. עם מוזיקה קצבית עכשווית שערך ניר ארז, ועם קטעי ריקוד מקסימים (שעיצב
תום אפלבאום) שטרם נולדו בסוף המאה ה-18 כשהרומן נכתב, ולא נראו בסדרת הטלוויזיה מ1995 ולא בסרט מ-2005. סך כל המרכיבים שבימאי המחזה יצק בהצגה, ושלל יכולות המשחק השונות של השחקנים שהוא כה היטיב להמחישן - כל אלה, גרמו לקהל להריע ולשאוג בתום ההצגה, ולא בכדי.
הרומן של ג'יין אוסטין היה והינו כה פופולרי, עד שנחשב לקלאסיקה. עיסוקו: אם נודניקית עד גיחוך (
לנה פרייפלד שעושה זאת בהצלחה) הדורשת מארבע בנותיה כמשימת חייהן למצוא חתן. נו, מאז ומעולם כל אישה שואפת לגבר שיפנק ויעניק לה הכל... מכאן הסיבה לפופולריות של הרומן. הצביעות האנגלית, ההתייחסות לבנות כאל משאב כלכלי, בהתאם לבחירת החתן שתעשינה - אם בכלל ניתנת להן זכות הבחירה - ממש מקוממת את אחת הבנות: אליזבת'/ליזי (
ניב סולטן הכה חודרת ללב וכובשת במשחקה הכה כנה, עם הקסם האישי הטבעי), וכהתרסה כנגד החלטות אמה, היא נודרת לא להינשא לעולם.
כשמגיע לחייה אציל צעיר יפהפה ובעל רכוש, דארסי (
אנטון מקלנקו שמדהים בחזותו יותר מקולין פירת' בסרט, כדמות הקלאסית של הגבר אהוב הנשים), גם הוא וגם היא נופלים בפח בשל הדעות הקדומות שיש להם איש על רעותו, ולכן מסווים את רגשותיהם האמיתיים. זאת, בכשרון משחק מעולה של שניהם. הוא- ביכולת האיפוק האצילית, והיא - בחום וברגש שהיא מחצינה באנטיפתיות. בה בעת, מתאהבים בינגלי (
עומר דץ שממש מקסים ומלהיב ביכולת התנועה, המימיקה והמשחק) בבת הבוגרת ג'יין (מאי גריאני היפה והכה חביבה). אך משום מה האהבה נקטעת והוא נעלם מחייה. אך אל דאגה. הסוף מביא עמו מרפא לכל הלבבות השבורים.
שתי הבנות הנותרות מתאפיינות היטב במשחקן בסוגי אופי שונים, כך שהתמונה של החיים בכפר זוכה כאן להיבט מאוד מסקרן ומלא פעילות. הצגת הדברים כה יפה, בפרט כאשר כל הנערות כה יפות ומוכשרות. כך לידיה הקטנה באחיות, המפונקת ואהובת אמה (
אלה ארמוני, בוגרת השנה שעברה, שהתוספה להצגה בשל נתוניה הטבעיים הכה מתאימים לרוח השובבית של הדמות). כך גם
שיר פופוביץ' כמרי,
דניאלה דלין כשרלוט החברה,
אור משה בדמות כה קומית של הליידי קתרין, ובתה המגמגמת (
נעם ארד),
ואופיר מרטין בדמות הכומר, שבונה דמות ממש קומית לאמיתה - שכולם מחדירים רוח עליצות והומור לסיפור הכביכול רציני.
בקיצור, השעתיים ורבע של ההצגה עוברות ביעף בלי שחשים בכך, הודות לתרגום וקצב הבימוי של ניר ארז, למשחק המהוקצע של כל השחקנים, למשחקי התאורה היפים שעיצב נדב ברנע, התפאורה המסוגננת והניידת שעיצב אדם קלר, ומשב הרוח הנפלא שהיא מביאה לצופים. כל מרכיביה יוצרים ממנה חוויה שאסור להחמיץ. עד ה-3.2.18. 
