הגשש המצטיין של צה"ל

עמוס ירקוני (אלמג'יד ח'צ'ר אלמזאריב) נולד בראשית שנות העשרים (תאריך לידתו לא ידוע בדיוק) ונפטר ב-1991. ירקוני היה קצין בדואי בצה"ל שהגיע לדרגת סגן אלוף. בתפקידיו האחרונים כיהן כמפקד "סיירת שקד" ומושל מרכז סיני ואל-עריש. קיבל את עיטור "אות המופת" בשנת 1973 (מידי הרמטכ"ל דוד אלעזר) ושלושה צל"שים.

עבד אלמג'יד נולד בכפר נעורה, השוכן באזור נהלל והגלבוע. בשנת 1936 הצטרף לכנופיות שהציתו את צינור הנפט כירכוכ-חיפה. בגלל סכסוך פנימי, נמלט משבטו והתחבר "לקבוצת שמרון" שהורכבה מבני נהלל, וקשר קשרים עם "ההגנה" וגויס על-ידי משה דיין. עודד ינאי מבני העמק, סיפר כי ירקוני הביא ידיעות והערכות רקע עדכניות מכל המחוז, מחיפה ועד גנין כולל אזור נצרת.

בשנת 1947 עבד לפרנסתו כפועל פשוט בבתי הזיקוק. כאשר נודע לו על הטבח שערכו פורעים ערבים בפועלים יהודים, רץ לביתן החשמלאים, הזהיר אותם וייעץ להם להימלט לפני בוא ההמון הפורע. בכך הציל את חיי ששת החשמלאים מצוות בתי הזיקוק.

במאי 1948 התגייס לצה"ל, והחליף את שמו לעמוס ירקוני. לדבריו, היו מספר סיבות להחלפת השם: השם היה קל יותר להיגוי בפי חבריו לנשק, רובם יהודים, וכן משום סיבות ביטחוניות. השם "ירקוני" מקורו בשם המשפחה המקורי שלו בערבית: ח'דר שפרושו בעברית - ירוק.

תחילה הוצב למטבח אך הוא לא קלף תפוח אדמה אחד. מהר מאוד צורף ל"יחידת המיעוטים" (הוא היה אז כבן 36) ונודע כגשש וכסייר מעולה. הוא נפצע פעמיים במהלך שירותו בהיתקלויות, איבד את ידו השמאלית ונפגע ברגלו.

בשנת 1953 עבר קורס קצינים. ב-1955 הציע לו קצין הקשר למיעוטים בצה"ל, חיים לבקוב, להקים את יחידות הגששים בסיירות המובחרות, בהמשך השתלב בפיקוד של יחידת המיעוטים ואחר-כך ב"סיירת שקד", שפעלה כיחידה עצמאית קטנה של פיקוד דרום לאיתור בלימת ותפיסת חוליות מסתננים, מרגלים, אנשי מודיעין ופדאיונים מגבולות מצרים וירדן.

לזכותו של ירקוני נזקף פיתוח ויישום השיטה, אתה הצליחה יחידה קטנה יחסית לשמור על הגבולות הארוכים של פיקוד דרום. בחורף 1959 במהלך מרדף אחר חוליית מחבלים שהסתתרו בתוך שיחייה עבותה בביצות חממה שמצפון לאשקלון, נפתחה עליו לפתע אש מטווח קצר וצרור שפגע בידו השמאלית גרם לקטיעתה.

למרות זאת המשיך לפקד על היחידה ולהפעיל רובה. משנת 1961 ואילך, כמפקד הסיירת, החל ירקוני לגייס מחזורים שעברו ראשית טירונות בחטיבת הצנחנים. ירקוני השתחרר מצה"ל בשנת 1969 בדרגת סגן אלוף. בשנת 1984 הוענק לו פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי.

בשנת 1973 כתב אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש לעמוס ירקוני לרגל פרידתו של עמוס מן הצבא: "עמוס ידידי, היית לנו נושא המלחמה בהסתננות ובחדירה, לאורך גבולות הפיקוד. ואני יודע באיזו מידה היו שיטות פעולתך, אורח לחימתך ורמת הביצוע של יחידתך - דוגמה ודרך לצה"ל כולו.

אתה באופן אישי נתת את מיטב בריאותך הנפשית והגופנית למדינת ישראל. הקרבת מעל לכל המשוער כדי להגן על גבולנו וביטחון יישובנו. מעטים אולי יודעים מעלליך אך צה"ל ומדינת ישראל לא ישכחו את אשר עשית למענם, ורבים רבים חיים בזכותך." לדברי גביש בצה"ל כינו את ירקוני בשם "אבי אבות הגששים".

לאחר הרצח במעלה העקרבים (1954) הופקד נושא המעקב וההליכה אחר עקבות המסתננים בידי ירקוני. כך, לראשונה, הוקצה לנושא זה, ישירות, כוח אדם ייעודי. חיילים התגייסו ל"סיירת שקד" עברו את הטירונות והאימונים והתגבשו כיחידה עצמאית בגודל של 30 -40 איש. בשנת 1962 התחילה היחידה לפעול כמעט בכל מרחב פיקוד דרום. הדגש הושם על הנגב המערבי והצפוני.

כן הוחל בסיורים קבועים בערבה, לאורך גבול ירדן ואף גבול מצרים. הסיורים בוצעו על-ידי צוות, שמנה 5 חיילים בקומנדקר בפיקוד קצין. מבין הצוות היה גשש, נהג, ולוחמים המצוידים בנשק ובחלקי חילוף לרכב. הקשר בוצע כל שעה עם הבסיס העורפי במשמר הנגב בשיטת המורס באמצעות מכשיר קשר 191.

הסיור המערבי, שעבר סמוך לגבול עזה, יצא מצומת סעד ומשם על הכביש ולאורך דרכים עד מחסום ארז. משם, חצו הרכבים את נחל שקמה, טיפסו על הדיונות ולאורך הים עד אשקלון. הסיור הדרומי כלל את ניר-יצחק, כרם-שלום, וסופו בקציעות. סיור אחר שכונה "דרומית רחוקה" כלל נסיעה עד ראש רמון וחזרה למשמר הנגב באותו היום. כך גם לאורך הגבול המצרי עד אילת.

חיילי היחידה זכרו כי אחת לחודש בממוצע, התקיים "מרדף" והתקלות בעיקר עם מבריחים. זכור מאותם ימים, בשנת 1965, מרדף אחר אחד מרוצחיו של מ"פ הצנחנים יאיר פלד ז"ל הרוצח נהרג ובצה"ל חשו שנעשה מעט צדק עם המ"פ הנועז

לא פעם נתפסו או נהרגו אנשי מודיעין מצריים שבידם היו צילומים של מתקנים ישראלים באזור. בשנת 1966 הגיע פואד (בנימין בן-אליעזר) "כדי להכניס את "סיירת שקד" לנורמות המקובלות בצה"ל. הגעתו של פואד ליחידה הלחיצה את ירקוני והוא הבין שעידן אחר מתחיל.

חילופי המפקדים נערכו תוך כדי מלחמת ששת הימים ופואד החל לטפל בבעיות משמעת, ארגון והופעה חיילית - תחומים שירקוני לא היה נכון להקדיש להם זמן. ידוע הסיפור שפואד כמעט והתעלף מפחד ששמע צרור חולף לידו - החברה של ירקוני היו עושים ניסוי כלים בחדרים ובמשטח שלידם.

עם כניסתו היחידה הפכה למסגרת פלוגתית פלוס, כללה 150 איש וקיבלה מכשור ואלקטרוניקה המתאימים לעיקוב ולראיית לילה. ניתן לומר שעם עזיבת ירקוני וכניסת פואד הפכה הסיירת "ליחידה תקנית".

במאי 1955 איבד ירקוני את ידו בעת התקלות בפדאינים באזור אשקלון. המסתננים חדרו מאזור עזה ובמהלך הקרב נפגע ירקוני. למרות שהוא נפצע קשה, הוא המשיך להילחם וסירב להתפנות לאחור, לבית-החולים. לאחר הקרב אמר עליו אלוף פיקוד הדרום אברהם יפה: "עמוס ישוב לשקד. אם משה דיין מצליח בלי עיין - ירקוני יצליח בלי יד".

הפציעה השנייה אירעה בשנת 1964. ירקוני שהיה אז מפקד הסיירת ארב עם חייליו לשני אנשי מודיעין מצריים שתכננו פעולת חבלה בישראל. במהלך הקרב נפגע ירקוני ברגלו, היה מאושפז כמה חודשים אך הרגל לא שבה לאיתנה והוא איבד את כף רגלו. כמה חודשים לפני "ששת הימים" הוא פנה לאלוף פיקוד המרכז צבי זמיר וביקש להחליפו בפיקוד הסיירת משום שחש שאין לו את הכוחות הפיזיים לכך.

עם זאת, בשנותיו האחרונות, זעם ירקוני על יחסו המפלה של הממסד לבדואים בגליל ובנגב. כך למשל בנו יוסי, לא התקבל ליחידה מובחרת בגלל מוצאו ובתו, שביקשה לעבוד בקופת חולים בירושלים נשלחה לסניף מרוחק במזרח העיר.

ברשימתו של ריבעם זאבי (גנדי) הוא סיפר כיצד התערב לטובת ירקוני בוויכוח ההלכתי שהתעורר סביב קבורתו של בבית העלמין בקריית שאול. עוד הזכיר גנדי כי חיים לבקוב הוא שהמליץ למטה פיקוד דרום לצרף את ירקוני כמפקד יחידה שתלחם במסתננים.

ירקוני פיתח שיטות מיוחדות ולכן בצדק הוא נקרא "אבי תורת הגששות". הוא הצטיין בהכרתו את השטח המדברי, ביכולת סבילות ובנחישות להשיג את האויב. גנדי המליץ עליו על קבלת פרס יגאל אלון וראה בו גיבור יהודי.

. בעת הוויכוח ההלכתי שהתעורר האם ניתן לקבור יהודי בקרבתו זעם גנדי על אפליה זו והכריז שהוא רוצה להיקבר לצדו של הגיבור.

לאחר פטירתו בשנת 1991 כתב חיים חפר מקמה לכבודו (לאחר הלוויה שהתקיימה בימי מלחמת המפרץ) וראוי להביא ממנה מה שורות: "...כי עמוס ירקוני-הוא עבד ח'דאר לא היה שכיר חרב בצבאנו/ הוא היה אוהב מולדתו בכל שס"ה גידיו ובכל רמ"ח אבריו המצולקים/ ופקודיו הלכו אחריו במדבר והאמינו בחושיו הדקים/ קוץ שנשבר, עקבות גמל, אבן שהוזזה, ריח מדורה ממרחקים/ בן הארץ היה אח לגבעות הצחיחות ולמי בארות זכים/ אח למערכות ישראל ומי שרשם בדברי ימיה/ כמה פרקים/ ואיש לא ייטול זאת ממנו/ לוחם מופלא וייחודי...".

אל"ם ד"ר יהודה מלמד אמר: "הגענו ליחידה תרנגולים צעירים והיינו משוכנעים שהמצאנו את אהבת הארץ. אתה, הערבי, לימדת אותנו מה משמעותה של אהבת מולדת וההגנה עליה".

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין כתב בתשובה לאב שכול שביקש למחות כנגד האפליה בעת קבורתו של ירקוני וביקש להעביר את קבר בנו ליד ירקוני. רבין הסביר לאב שלא ניתן על-פי ההלכה לעשות כן ובאותה עת ציין את הערכת הממשלה והצבא לתרומתו של ירקוני ואף ציין שהוא זה ללוויה צבאית מכובדת 22 שנה לאחר שהשתחרר מצה"ל.

עמותת סיירת שקד הנציחה זכרו במפגשים ובסרט על חייו. גרשון וילן, איש נגבה וממפקדי הסיירת לשעבר סיפר על הערצת פקודיו של ירקוני ודיווח כי כל שנה מגיעים כ-70 איש, חייליו ומפקדיו לשעבר, לפקוד את קברו.

אי-אפשר שלא להזכיר את פאצ'י (אמציה חן) בן קיבוץ חולדה שהובא ל-424 על-ידי עמוס ירקוני שפגש בו בקורס קצינים. פאצ'י עיין ביומני הפעולה של היחידה וגילה את תאריכי החדירה ומקומות החדירה שחזרו על עצמם והוא הביא בפני ירקוני את רעיון פשיטת לילה לחולות זיקים במטרה לאתר עקבות פדאינים או קציני מודיעין מצריים.

הרעיון התקבל וירקוני פיתח את שיטות הגישוש והמרדף מרעיון בסיסי זה. יתר על כן, לא עמדנו על כך שירקוני יחד עם שייקה גביש ואחרים העלו את רמת הגישוש לאוויר - כלומר, המשך המרדף בהליקופטר גם בתחומי ישראל ועיתים אף מעבר לגבול. זכרו הונצח ברחוב שנקרא על שמו בבאר-שבע ועל-ידי קריאת "בסיס משמר הנגב" על שמו.