הולכות ומתרבות האינדיקציות באמצעי התקשורת על קרע מעמיק ומתרחב בין ישראל לבין היהדות הרפורמית בארה"ב, שרוב חבריה נמנים על המפלגה הדמוקרטית. למי שעוקב אחר ההתפתחויות בעשור האחרון, אין בכך הפתעה או חידוש. התנועה הרפורמית בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה, הייתה מאז ומתמיד קרש הקפיצה הנוח ביותר לעזיבה מודרגת של היהדות בדרך של התבוללות. אהדתה לישראל הייתה לרוב מותנית במידת זהות ההשקפות בינה לבין האליטה השלטת כאן. מוצאם של מרבית יהודי ארה"ב הוא במדינות מזרח אירופה. עיקר ההגירה היהודית ממזרח אירופה לארה"ב, התחוללה ברבע האחרון של המאה ה- 19 ובשליש הראשון של המאה ה- 20, עד להתבססות הנאצים בגרמניה. בתקופת השואה ובשנים הראשונות שלאחריה הוקהו בהשפעתה הבדלי הגישה הנ"ל, אך חזרו והתחדדו אולם ככל שחלף הזמן. שוני בולט מובחן בעשור האחרון, בו מחזיק הליכוד, הימני בהשקפתו הפוליטית, ברציפות בהגמוניה שלטונית.
מרבית היהודים שהיגרו מאירופה לארה"ב, עשו זאת במקביל להתעוררותה של התנועה הציונית (בערך 1880), קיום 4 הקונגרסים הראשונים והחשובים ביותר שלה ובכללם
הקונגרס הרביעי ב-1904, שבו הוגדרה ארץ ישראל כמדינת-היעד הבלעדית לחידוש חיים יהודיים לאומיים וריבוניים. יסודות המחלוקת בין מי שהעדיפו הגירה לארה"ב על עליה לארץ-ישראל, בשעה שהתנועה הציונית פעלה להקמת מדינת לאום ולריכוז רוב מנינו ובינינו של העם היהודי בה, מלווים את העם היהודי קרוב ל-140 שנה. השאלות "מיהו יהודי?", מיהו ציוני?" ומהו ההבדל בין יהודי, ציוני וישראלי, נולדו והתעצמו בתקופה זו. עצם הקמת התנועה הציונית, הייתה תגובה - בהשראתם של הרצל ופרשת דרייפוס מזה והתעוררות תנועות השחרור הלאומי ("אביב העמים") מזה - לרדיפות יהודים באירופה במאה ה-19 ולפניה. ההפתעה המרה והאכזבה הגדולה נבעו מההיענות המצומצמת, יחסית, של זרמים רחבים ביהדות, לקריאות ההשכמה של הרצל ושותפיו.
בשליש הראשון של המאה ה- 20, נחל העם היהודי שני כישלונות כבדים ביותר: שואת אירופה ופיגור חמור ביצירת מסה יהודית קריטית בארץ-ישראל, לצורך מימוש מטרתה המדינית של ה"ציונות". על כישלונות אלה שילם מחיר איום ברצח כשליש מבניו במלחמת העולם ה-2 ובכניסה מאוחרת למימוש אופרטיבי של הצהרת בלפור מ.1.18. באותו זמן ישבו היהודיים שהיגרו לארה"ב לבטח במקום מקלטם החדש. חרף העוצמה הכלכלית והפוליטית שצברו וזהות אינטרסים אישיים ולאומיים רחבה בינם לבין נאמני התנועה הציונית, לא הועילו כממסד מאורגן להצלת יהודי אירופה או לקידום משמעותי ומכריע של הקמת מדינת-לאום יהודית בארץ-ישראל.
1 מתוך אותה אשליה שבגינה הגיעו מאירופה לארה"ב במקום לא"י, חתרו המהגרים לאמריקה להשגת זכויות אזרח מקומיות, תוך הישארות במעמד של מיעוט לאומי, החשוד כמעט תמיד בנאמנות כפולה. כיהודים גלותיים, העדיפו את סיר הבשר האמריקני על פני מאבק לאומי לעצמאות וריבונות. בכדי לבסס מעמד זה, ייצגו תמיד שכבה "רפורמית", "ליברלית" או "מתקדמת", שבהשתייכות אליה ראו בטעות כתב-הגנה לעצמם מפני בקורת הרוב, השונה מהם. בן-גוריון, הבין זאת עוד בטרם קמה המדינה. לאחר שקמה,
חידד, כרה"מ הראשון, את פער העמדות בין הישוב בארץ לבין התפוצות וגרס שציונים אמיתיים חיים בישראל; שכן, אין ציונים שלמים ללא ציון. וויכוח זה המשיך רבין, בהיותו ראש ממשלה, בקדנציה הראשונה שלו (1977-1974). תגובתם הכעוסה של יהודי ארה"ב הרתיעה אותו, הוא נסוג מעמדתו הביקורתית כלפיהם, מיתן אותה ולימים הבליעה כליל.
התמונה (העלובה) של העלייה היהודית לישראל מארה"ב, 1919 - 2010.
2 - ראו טבלה מצורפת.
הגישה הליברלית המופגנת של יהודי ארה"ב, בעיקר בזרם הרפורמי, יצרה זהות השקפות ואינטרסים פוליטיים בינם לבין המפלגה הדמוקרטית, זהות שבעיקרה נמשכת עד היום
3. כל עוד הייתה ההגמוניה השלטונית, חברתית ואידיאולוגית בישראל בידי תנועת העבודה בראשות מפא"י, התקיימה זהות השקפות רחבה גם בין המפלגה הדמוקרטית למדינת-ישראל. הרפובליקנים, מאידך-גיסא, תמכו בישראל תמיד בגין גישותיהם הממלכתיות, מוראות השואה, דמיון התקומה ורקעם הדתי-אוונגליסטי. שילוב זה יצר, באופן זמני, תמיכה ציבורית דו-מפלגתית רחבה של אזרחי ארה"ב בישראל; תמיכה חשובה על-פי כל קנה-מידה אסטרטגי. התחדדות רדיקליות ההשקפות במפלגה הדמוקרטית בדור האחרון, הפכה מציאות זו לזמנית.
אחרי מלחמת העולם ה-2, הביא הלם תוצאות שתי מלחמות העולם, לדרישה למצוא מענים אידאיים ומעשיים לסדר עולמי חדש, שימנע חזרה על זוועות המלחמה. עולם זה, היה נתון להשפעה דומיננטית ביחב"ל ובחשיבה המדינית מבוססת מוסד המדינה של המערב. במקביל, התפתחו בעולם המערבי גם הגישות הפוסט -מודרניסטיות, ניאו רדיקליות, פוסט-ציוניות והגלובליסטיות, שערערו על תוקפן של הגישות "הישנות". שעון הזמן בישראל היה שונה והושפע מצד מהישגי "מלחמת ששת הימים", מחדלי "מלחמת יום הכיפורים" ושינויים דמוגרפיים פנימיים. אלה התלכדו במובהק ל"מהפך הפוליטי" של 1977. לאחר המהפך עוצבה בישראל, בהדרגה, תפיסה פוליטית מעשית, שראתה בשימור ארץ-ישראל, יישובה ביהודים וחזרה לשורשים יהודיים תוך איזון בין זכויות הפרט לצרכי הכלל, את יסוד המדיניות הלאומית הנכונה.
ישראל השלימה את השלב הראשון של הציונות - הקמת מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל - תוך השתתפות מעשית מינורית של התפוצה היהודית הגדולה בארה"ב. יהדות זו סייעה בכסף ושתדלנות פוליטית, אך לא במעשה הציוני האולטימטיבי - עליה, התאזרחות והתיישבות.
שתי מהלומות גדולות קבלו יחסי ישראל עם יהדות ארה"ב בשנות ה- 90: הראשונה, בעליה הגדולה מרוסיה (כ-1.2 מיליון איש) אחרי התפרקות בריה"מ, והשנייה בהתפוררות "הסכמי אוסלו" 1993. המצב מחריף ככל שגוברות הרדיקליזציה של הדמוקרטים בארה"ב וההעדפה המובהקת של היהדות הדמוקרטית בארה"ב את השמאל הישראלי, תוך ניסיון משותף עימו להחליף את השלטון בישראל, מרחוק ובדרכים לא דמוקרטיות. פער האינטרסים בין הישוב היהודי בישראל לבין יהדות ארה"ב המשיך לגדול, ככל שיהודי ארה"ב איבדו שליטה והשפעה על הנעשה בישראל, מתוך שהם נצמדים לנטיות הרדיקליות המתגברות של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ומתעלמים מהתהליכים הפנימיים בישראל. המשך ההתפתחות של שינויים פנימיים בישראל ובארה"ב במגמות מנוגדות, כרסם בבסיס הרחב של התמיכה האמריקנית הדו-מפלגתית בישראל וזה הלך והצטמצם: הרפובליקנים ברובם המשיכו לתמוך והדמוקרטים החלו מתרחקים ומבקרים. תקצר היריעה מלנתח במסגרת זו את כלל הניואנסים והתהפוכות של השנים 1980 - 1996 במאבקים הפנימיים בישראל, בין גישות ממשיכי דרכה של הסוציאל-דמוקרטיה הבן-גוריונית לממשיכי דרכה של הלאומיות-הליברלית של ז'בוטינסקי ובגין. כך גם לגבי השינויים הפנימיים בארה"ב, שהועצמו בהשפעת: שינויי תמהיל האוכלוסייה בעקבות הגירה היספנית מוגברת, והתחזקות הרדיקליזם האפרו-אמריקני.
מיעוטים נוטים מטבעם לראות, ככל הנראה, בחוגים ליברליים, חבל הצלה וקבוצת-תמיכה שראוי להסתמך עליה, מפני שהיא אומרת בפומבי את "הדברים הנכונים" או "הערבים לאוזן". אולם, שינוי אמיתי מחייב גישה בסיסית חדשה מצד הזרמים המרכזיים בחברה. מציאות של מחלוקת חריפה בין הזרמים המרכזיים, מחדדת ומשמרת שונוּת בגישה כמעט כלפי כל נושא שנוי במחלוקת - כל צד מתבצר בעמדותיו ומקצין אותן. בחירות 2016 הבליטו את הקרע הפנימי העמוק באוכלוסייה האמריקנית בין שתי המפלגות הראשיות, שאינן כיום אינן מסוגלות לשתף פעולה בינן כמעט בשום נושא-יסוד.
דומה שרוב היהודים בארה"ב, במגזר הניאו-ליברלי הרדיקלי, המדמה במידה רבה את הסוציאל-דמוקרטיה האירופית, יישרו קו עם החוגים הקיצוניים והביקורתיים של השמאל, גם בשאלת התמיכה בישראל.
למרבה האכזבה, נהגו ונוהגים יהודי ארה"ב הדמוקרטים בישראל כאילו מדובר "בעוד מדינה". כל עוד חסו בתמיכת ממשל אובמה, שבו תלו תקוות להפעיל לחצים על ישראל ולהביא בה לשינוי פוליטי נוח להם, היו עמדותיהם הלעומתיות פחות עוינות. חילופי הממשל ב-2016, חשפו את הדרך האנטי- ישראלית הארוכה שעברו. כיום, התייחסותם כבר איננה ממוקדת "בממלכה הישראלית" אלא תלויה בזהותה של המפלגה השלטת בישראל -
עבור ישראל זו מציאות בלתי נסבלת, אליטיסטית, שתלטנית ואנטי-דמוקרטית. כמדינה דמוקרטית ריבונית, חייבות החלטותיה ישראל לשקף את עמדות מוסדותיה הנבחרים ולא שום גורם אחר. ניסיון המגזר הרפורמי להכתיב לה דרך חיים והחלטות ממלכתיות, הוא בלתי נסבל ואם יימשך, יהיה הקרע בינו לבין ישראל לעובדה מוגמרת, להוות כולנו.
כשם שיהודי ארה"ב אינם מוכנים לקבל תכתיבים וביקורות על בחירותיהם באשר לדרך החיים שבחרו הם לעצמם, אין הם יכולים לצפות לגישה אחרת מצד ישראל, שהיא מדינה ריבונית בעלת תמהיל אוכלוסייה שונה וחוקי מדינה משלה. הדרך היחידה להימנע מהעמקת והחמרת הקרע, היא הדברות ושכנוע הדדי; שום דרך אחרת אינה באה בחשבון. דרוש מאמץ הסברה ישראלי נרחב בארה"ב, אולם לא כדרך הצטדקות והתקפלות אלא כדרך להבהרה והדברות. לפי מצב ההתבוללות בארה"ב כיום, בתוך פחות משנות דור תהיה למעלה ממחצית העם היהודי מרוכזת בישראל שעה שיהדות ארה"ב מתכווצת לכ-65% מגודלה כיום. מגמת התפתחות היהודית-לאומית העולמית ברורה - דרכה של הציונות. נראה שמבחינה זו המאבק ההיסטורי עומד לפני הכרעה שאין לשנותה באמצעים כוחניים או בלחצים ברוטליים.
לסכום: יהדות ארה"ב עדיין יכולה וצריכה לשקול את דרכה הציונית. להליכה יד ביד עם ישראל גם במצב של חילוקי דעות פתוחים במספר נושאים מרכזיים, יש יתרונות רבים וחשובים עבור שני הצדדים. אולם, שני דברים ברורים: איום בקרע ובקיטוב אינו עתיד לתקן את המצב המתוח הקיים. לתיקון הדרוש לא עומד לרשות הצדדים זמן בלתי מוגבל.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
