מחדרי בביתי אני חש כי כלל ישראל מצטרפים בלב שלם לפסק דינם של שופטי פרס ישראל, שראו במרים פרץ וב
דוד לוי את הזכאים בשנת השבעים לייסודה של ישראל. איש ראוי ואישה ראויה כאחד. שובל של עשייה ברוכת שנים מאיר מאורו על ישראל הנבנית על עשייה ברוכה. זה גם היום בו המדינה בערב חגה זוכה להשיק את מה שיהיה מעתה לבשורה כי ארצות הגלויות הקרובות והנידחות עושות אותה לאחת, כי בניה ובנותיה שבאו אליה - הביאו אותה עמהם, כי היו לנקלטים קולטים, לעולים מעלים, לחדשים ותיקים. ברוכים יהיו.
מילה אישית לדוד לוי ששירתי בימי שרותו במשרד החוץ כאחד משגריריו, וזכינו רעייתי ואני לארח אותו בביתנו הזמני בבירת שווייץ, ואף גם במקום כהונתנו בבריסל. יהודי חם, שהכיר כי ישראליותו היא זכות לה לא זכו אבותיו והוא הוריש להם את רוחה בירושה הייחודית בה המתים יורשים את החיים. חלקתי עמו גם שעות של שיח איש עם רעהו, ומאוד-מאוד אני מוקיר את החסד האישי הזה.
ועוד, הייתי חבר בקבוצת שלוחות, סמוך לבית שאן. בימים של אז, הייתה העיירה עיר שליקטה עולים צנועי יכולות חומריות מגלויות ארבע קצוות הארץ. היא הייתה ככבשן בקיץ. כאגן בוץ משחיר בחורף. דוד לוי הקים בה את ביתו, ומאז, עשור אחר עשור עשה אותה לעיר ביתו, עיר משפחתו, עיר אליה שב כל יום מירושלים, בימים בה הייתה הדרך ארוכה ומסוכנת, בימים בהם נתקצרה כי היא נתחברה חיבור תוסס למדינה כולה. דוד לוי מסמל את המטמורפוזה הנהדרת של עיר של הדר ישראלי מעיר פיתוח מהססת. אשריו. אשרינו.
