הסבירות שישראל תסכים לחלק את ירושלים או לוותר על שליטתה בהר-הבית בעתיד הקרוב הוא קלוש. ירושלים מהווה יסוד מרכזי באתוס הלאומי הישראלי ומרכיב חיוני בביטחון ישראל. שליטתה של ישראל בירושלים רבתי מקנה עומק אסטרטגי למישור החוף המאוכלס בצפיפות, ומגינה על נתיב חיוני בין אזור החוף לנהר הירדן, גבול הביטחון המזרחי של ישראל.
עם זאת, המציאות הדמוגרפית בעיר וההתפתחויות הפוליטיות הנגזרות ממנה מעלות את החשש שהשליטה הפוליטית הציונית-ישראלית בעיר נתונה בסכנה. לפיכך, אין ספק שהאתגר הציוני הבוער ביותר היום הוא ליישב יהודים - יהודים ציוניים - בירושלים.
נכון להיום, יהודים מהווים רוב בירושלים (62%). מרבית הציבור היהודי הזה הוא ציוני (71%), כלומר מרביתו מזדהה עם ערכי הליבה הציוניים של המדינה היהודית המודרנית. ציבור זה כולל כ-20% יהודים חילונים, וכן יהודים מסורתיים (33%) וציונים דתיים (18%). הקהילה החרדית בירושלים, המזהה את עצמה בעיקר כלא ציונית, מהווה כ-29% מאוכלוסיית העיר ושומרת על שיעור ילודה גבוה מאוד, ולכן על קצב צמיחה גבוה (המגזר החילוני, לעומת זאת, מצטמק).
מאז אוחדה ירושלים ב-1967, גדל שיעור הערבים בעיר מ-26% ל-36%. אלא שבמישור הפוליטי הייתה לצמיחה זו רלוונטיות שולית בלבד שכן ערביי ירושלים סירבו עד כה לשחק במגרש הפוליטי בעיר. במשך חמישים שנה, החרימו הערבים את הבחירות המוניציפליות (אף כי יש בידם הזכות להצביע) ובכך הבטיחו רוב ציוני במוסדות העירוניים הנבחרים.
עם זאת, נראה שערביי העיר נמצאים היום על סף מפנה דרמטי בהתנהגותם הפוליטית. מרבית הערבים בעיר לא חיו מעולם תחת שלטון אחר למעט זה הישראלי, ולאחר כישלון תהליך אוסלו, רובם גם הבינו שהעיר לא תחולק. בעקבות מאמצי העירייה לקדם את שילובם הכלכלי של ערביי ירושלים במערכות החיים של העיר, אנו עדים היום לתהליך של "ישראליזציה". קיים גם מספר הולך וגדל של תלמידים ערבים במזרח העיר הלומדים את תוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים בישראל. הסקרים מצביעים על כך שקרוב ל-70% מערביי ירושלים מעדיפים את הסטטוס-קוו הקיים בשליטה ישראלית, ואין להם רצון להשתלב במדינה פלשתינית, כושלת, אם תקום.
התפתחות מבורכת
ייתכן כי שינוי משמעותי מתרקם כעת גם בזירה הפוליטית. לאחרונה הכריזו מספר מנהיגים ערבים בעיר כי בכוונתם לרוץ לבחירות למועצת העיר, זאת לאחר שהתגברו על הפחד מפני הטרור של הרשות הפלשתינית שמנע מהם עד כה לקחת חלק במערכה הפוליטית בירושלים. סקרים מראים כי לראשונה מתכוונים 60% מערביי ירושלים להצביע בבחירות המוניציפליות הקרבות שיתקיימו באוקטובר 2018.
מדובר בהתפתחות מבורכת. אולם היא גם מבשרת על אפשרות של שותפות קואליציונית עירונית בין החרדים לערביי העיר. יחד הם יכולים לשלוט במועצת העיר.
למרות החסמים הטבעיים המהווים מכשול בפני קואליציה חרדית-ערבית שכזו, והיא אכן בלתי סבירה בזמן הקרוב, היא אינה בלתי מתקבלת על הדעת. עצם האפשרות ליצירת קואליציה כזאת, עלול לשבש את הדינמיקה הפוליטית בעיר, וגרוע מכך, לאיים על הקונצנזוס הקיים היום בישראל בנוגע לשמירה על אחדות העיר.
מגמות אלה מעוררות אי-שקט בקרב חלק מן השרים בממשלה. כמה מהם מקדמים כעת תוכניות לחיזוק הרוב היהודי-ציוני בעיר על-ידי שינוי והתוויה מחדש של גבולות העיר. אחת התוכניות קוראת ליצירת ישות מטרופולינית גדולה על-ידי סיפוח היישובים היהודיים הסובבים את העיר. תוכנית אחרת מבקשת לגרוע מן העיר כמה מהשכונות הערביות הנמצאות מעבר לגדר ההפרדה. אלא שאף אחת מהצעות אלה לא מטפלת בבעיה העיקרית - הצורך בהגדלת מספר התושבים היהודים ציוניים בירושלים.
על-מנת למנוע את אובדן העיר לטובת מגזרים לא ציוניים, יש להעמיד את ירושלים במוקד ההתיישבות היהודית-ציונית במאה ה-21. על הממשלה לאמץ מדיניות שתעודד זרימה של יהודים ציוניים לתוך העיר. נדרשים כאן פרויקטים של דיור ותמריצים כלכליים שימשכו צעירים לשכונות החדשות בתוך ירושלים וסמוך לה, במקום לתעדף התנחלויות מבודדות בגבעות יהודה ושומרון.
בהתחשב במאגר המוגבל של "מתיישבים" ומשאבים, סדרי העדיפויות שלנו צריכים להיות ברורים. גורלה של ישראל קשור קשר הדוק לבירתה הנצחית ירושלים, וממשלת ישראל צריכה לפעול לביצור אחיזתה בעיר. כי אין ציונות בלי ציון.
[
מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים]
