האם היועצים אשמים או אלה שלא הפגינו עצמאות מחשבתית ונתנו ליועצים להוביל אתם באף? השבוע קיבלנו
סרט מהחיים בו ח"כ
תמר זנדברג פעלה בהתאם להנחייתו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט ששכנע אותה לאמץ לעצמה את קמפיין ה"לא מתנצלים" שמכר לבנט. המהלך היה כל כך שקוף, בזכרנו את הקמפיין של בנט, שממש לא היה צריך ללכת רחוק מדי כדי להבין מאיפה שאבה זנדברג את המקור. אולם היא הכחישה במרץ שהתייעצה עימו. כאשר נשאלה אם נפגשו גמגמה, זיגזגה, הכחישה תחילה (שבת 24.2.18) ואח"כ טענה שהוא זה שפנה אליה והציע לה את עזרתו. ניחא. אבל האם לא תמהה, כמונו, מה פתאום היועץ ואיש הימין פונה אליה באבירות ומציע את שרותיו?
האירוניה זועקת לשמיים. בקמפיין ה"לא מתנצלים" של זנדברג היא דווקא נאלצה להתנצל ולהודות שנפגשה עמו ארבע פעמים: פעמיים בביתה ופעמיים בביתו. בנוסף, גם
מבקר המדינה יבחן אם הסיוע של משה קלוגהפט לראש מרצ הנבחרת דווח כמתחייב מחוקי מימון המפלגות.
על מה המהומה?
כמובן, על השקר וההכחשה, אבל יותר על המהות: מנהיגת מרצ השמאלנית מתייעצת עם יועץ ימני מוצהר, אשר מוכן למכור את מרכולתו לכל דורש. אגב, הוא אחראי גם לקמפיין ה"קיביני מט" של
אראל מרגלית מ
המחנה הציוני, שנכשל בפריימריז ופרש מהפוליטיקה (כישלון של קלוגהפט?).
אך יותר מפליא מה ראה יועץ הסתרים לצאת בפומבי, להתראיין ל
עמית סגל בחדשות סופ"ש ולהתהדר בראש חוצות בייעוץ לח"כ זנדברג? ייתכן שאותו קלוגהפט פוזל בעצמו לפוליטיקה, וכך, כל חשיפה היא לטובתו, גם אם יש בה אלמנטים תמוהים? לשאלה מה ראה קלוגהפט להתגייס לטובת גופים מהצד השמאלי של המפה ענה בעירפול שקיבל תגובות שעליו לאזן את הפעילות שלו. כלומר, עליו להתאים עצמו לכל האוכלוסיות האפשריות?
והתוצאות?
מה ראתה זנדברג להשתמש בכל האמצעים (גם הלא כשרים) לקמפיין שלה כאשר ממילא לא היו לה מתחרים: היו"ר הקודמת,
זהבה גלאון וח"כ
אילן גילאון ממילא פרשו מהמרוץ והמועמד הנוסף, אבי בוסקילה, לא היה מספיק ידוע לציבור.
זנדברג נבחרה, אמנם, לראשות המפלגה אבל התדמית שלה נסדקה לחלוטין. במקום ח"כית צעירה, פעלתנית, דעתנית, נחושה, גילינו שוב פוליטאי קטן, זגזגן, חסר עמוד שדרה, חסר יושרה. האם ניתן יהיה לסמוך עליה בעתיד? במבט היסטורי, האבות והאימהות המייסדים של מרצ,
שולמית אלוני ו
יוסי שריד, לפחות היו ישרי לב ונאורים.
("הריבוע") החיים והסרט
אם הגיבורים שלנו היו רואים קולנוע (לעיתים יש בו מוסר השכל רציני) היו מגלים שכבר לפני כשנה נראה על המרקע סנריו דומה ותוצאותיו היו מדליקים להם נורות אזהרה. "הריבוע", שזכה בפרס היוקרתי ביותר - דקל הזהב בפסטיבל קאן 2017, הוא למעשה אג'נדה שעליה בנוי סרט.
הסיפור מתרחש בשוודיה העשירה והשבעה שנחשפת לפתע למהגרים עניים, לקבצנים ולכייסים. וכהקצנה, הבמאי מתמקד באוכלוסייה אמידה ונאורה, לכאורה, שוחרת אמנות ותומכת במוזאונים. מנהל המוזאון המלכותי הוא צעיר מבטיח בעל כל הפרמטרים להצלחה: נאה, רהוט, כריזמטי. אבל פעם אחת הוא מפספס בנקודה קריטית בקריירה. עקב עיסוקיו הצדדיים (מאהבת, ילדים מגרושתו, ארנק וטלפון שכויסו ממנו) הוא מתעלם מהחלטה שיווקית שמציע צמד יועצים צעירים חסרי עכבות שנשכרו על-ידי מועצת המוזאון.
כדי לעורר סקרנות בציבור לגבי מיצג בנאלי, לכאורה - ריבוע על הקרקע הקורא לקהל לעשות בתוכו רק מעשים טובים - הם מפיקים סרטון שמקפיץ את המדינה כולה. בתוך הריבוע בסרטון הם מציגים ילדה קטנה, מהגרת, בלונדית (להגביר את הזדהות הסקנדינבים) שמתפוצצת במרכזו. כאמור, הממלכה כמרקחה והמנהל נאלץ להתנצל בפומבי על הסרטון שהופק והופץ בלי ששם לב, ולהתפטר מתפקידו. האירוניה שבדבר היא שמנגד יש קבוצה שעוד מוכיחה אותו על שנכנע לדעת הקהל, פסל את הסרט, ולא שמר על זכות הביטוי האמנותי...
הסרט מציג עוד ביקורות על הקהל מדושן העונג שממלא את המוזאון. שוב, כאמצעי משיכה, מביאים מפיקי אירוע של ארוחת ערב מלכותית אדם גורילה שקופץ על השולחנות ונוהם כחיה. הקהל מגיב בתחילה בצחוק, אח"כ במבוכה ולבסוף באלימות כלפי היצור שמנסה לאנוס את אחת הצעירות שם. אלמנט זה נוצל כבר בעבר כדי להמחיש את מוצא האדם לעומת גבהות האדם המודרני, האמיד, המלא בסיפוק מעצמו. הבמאי/תסריטאי, רובן אוסטלנד, משתהה ארוכות בכל שוט וסצנה שהוא מעלה, גם לאחר שהנקודה כבר הובנה. אבל אולי היא לא הובנה עדיין על-ידי הגיבורים הפוליטיקאים שלנו שעושים שגיאות דומות.
