ייעור הנגב - תשתית להתיישבות לאחר המלחמה

גדעון ספיר נולד בברלין בירת גרמניה ב-1929. אביו נרצח בשנת 1939 על-ידי הנאצים ואמו הבריחה אותו כילד לאנגליה במסגרת "הסעת ילדים". לאחר מכן אמו נשלחה למחנות הריכוז והוא עלה לארץ ישראל בגילך 10, בינואר 1940. באותה עת שמר על אורח חיים דתי ושמירת מצוות. ספיר החל ללמד בבית הספר החקלאי "הדסים" וחילק זמנו עם מתיישבי כפר נוער דתי.

הוא התגייס לפלמ"ח, לאחר שזייף את גילו ונשלח לשרת "במשמר החופים". השתתף ב"ליל הרכבות" ו"בליל הגשרים", כמו גם באבטחת השיירות לירושלים, בכיבוש משטרת עירק סואידן ובבלימת גלי הפלישה המצריים לנגב. לאחר מכן לחם במסגרת פלוגה ד' בגדוד השביעי של חטיבת הנגב והשתתף בקרבות על שחרור באר שבע. בשנת 1950, החל לעבוד בקק"ל תחילה בקניית קרקע סימונה והשבחתה ואחר כך כמפקח וכיערן במשך 40 שנה.

בשנת 1950 קיבל מהעיר באר-שבע 127 דונם מעבר לוודי (כיום נוה נוי/משקי עזר) כדי לערוך שם ניסיונות ולגדל ירקות ועצי פרי. תחילה שיקם את הבאר הישנה מחסכונותיו בסכום של 500 לירות. מהר מאוד השטח הוחרם על-ידי ראש העיר דוד טוביהו לטובת הרחבת הבנייה בעיר וספיר החל לעבוד בקרן הקיימת.

הוא היה בין הוגי רעיון "הלימן" והיה אחראי על נטיעת כ-5 מיליון עצים בנגב. "הלימן" איפשר הטיית מי גשמים ושיטפונות לאזורים נמוכים בהם נסכרו המים ואפשרו לעצים ושיחים מעמיקי שורש להתקיים בתקופת הקיץ. הקורא הבקי או המתעניין ישים בודאי לב שלשיטה זו אבות רבים ועל כך בהמשך.

תפקידו הראשון בקק"ל היה נטיעת יער באזור ליד נחל גרר (בדרך לנתיבות) שמצוי כ-30 דקות מבאר-שבע. קבוצת הנוטעים שקיבל היו יוצאי פרס/כורדיסטן ורובם לא היו רגילים בעבודה פיסית. קודם לכן בארצות מוצאם עסקו בעיקר במסחר ותיווך.

בבוקר היה אוסף את הפועלים במשאית ומי שאיחר נאלץ היה להגיע לעבודה ב"טרמפ" או אפילו רגלית. בתום החודש, על-פי רישומי ספיר, קיבלו העולים צ'קים ממרכז קק"ל בירושלים וספיר היה נוסע אתם לבאר-שבע ומסייע להם בפדייתם בבנקים.

ספיר שם לב שהתשלום חושב על-פי "נורמת הספקים" והתנגד לאי צדק שבשיטה - החלשים קיבלו פחות כסף משום שחלקם בנטיעה היה קטן. יוסף ויץ, ראש מחלקת הייעור וחבר הדירקטוריון בא במיוחד לבקר את ספיר ופועליו בשדרות ואכן התרשם שיש מקום לשנות בדחיפות את "שיטת הנורמה". כעבור כמה שבועות שונתה השיטה והשכר בין הפועלים היה כמעט זהה לשעה.

ספיר היה ער לקשיי התעסוקה בעיירות הפיתוח החדשות. בשנת 1957 הוא ממש "הציל" את דימונה מאבטלה וקלט מאות מהעולים החדשים בעבודות הייעור. תוכנית הקק"ל המקורית אישרה לו להעסיק 50 פועלים אך ספיר העסיק 300 ונתן להם עבודות נוספות הקשורות בפיתוח ושמירת הקרקע: שתילת עצי זית; הקמת טראסות (מדרגות) למניעת סחף הקרקע על-ידי הרוח וסחף השיטפונות ; כמו-כן אימן את הפועלים בהכנת סכרים קטנים המיועדים להובלת המים לשטחי "הלימן".

בשנות השישים המאוחרות, עת התפתחו עצי הזיית, היה המבקרים מופתעים "מיערות הזיית" המקיפים את דימונה, תמונה כל וכלל "לא מדברית". יתר על כן, הוגשו באותה עת הצעות לקק"ל לעבד את שמן הזית לאחר המסיקה אך עסקה מסחרית לא צמחה מכך. לאחר מכן קיבל קבוצת עובדים ממושב "מבטחים" ואתם נטע בנגב המערבי עצי אשל (שנועדו למנוע נדידת חולות).

להערכת מומחים קבוצת פועלים זו נטעה במהירות וביעילות יותר ממיליון שתילים. הקיבוצים הדרומיים רביבים וחצרים ביקשו את סיוע הקק"ל לאחר שהתרשמו מהיכולת של ספיר והוא יחד עם קבוצות נטיעה נוספות איתרו חלקות קרקע הניתנות לעיבוד באזור רביבים, משאבי שדה, חצרים, בערבה, בקרבת דיונות עזה ובפתחת רפיח והקיף את החלקות במשברי רוח ומונעי סחף שהורכבו בעיקר מצפצפות, אקליפטוסים, אשלים, אורנים וקאוזרינות.

כשהיה ממונה על הנטיעות בהר הנגב הציע לחברו הבאר-שבעי בני וירצברג, להצטרף כחוקר לקק"ל ולסייע בנטיעות. וירצברג התרשם משיטות ההשקיה הנבטיות ופיתח את שיטת "הלימנים" גם בהר הנגב. המחקר לא הושלם עקב הטרגדיה האישית של וירצברג שלא יכול היה להתמודד עם אירועי השואה אותם חווה על בשרו.

הקשרים שנוצרו בין ספיר והעובדים היו מורכבים. הוא ראה את עצמו כמי שמכין אותם לחיי התיישבות ויצירה ואילו הם ראו בנטיעה סוג של "עבודות דחק" שיש למהר ולסיימם ולמצוא מקצוע מכניס יותר. שוני זה בהשקפות הוביל לא פעם לעימותים חריפים בין ספיר לבין הפועלים שהגיעו להרמת ידיים וקול.

פעם אף נלקח כבן ערובה על-ידי עולי כורדיסטן כשהרקע היה - מאבק על רישום השעות בפנקס. העימות כמעט שהתגלגל לאיום פיסי ולבסוף היה הכרח להזעיק את המשטרה ולהתפשר על-מנת שהיחסים יחזרו לקדמותם. במקרים רבים קידם ספיר את אחד הצעירים המוכשרים לעבודות טכניות מסובכות כמו הפעלת משאבות, נהיגה בטרקטור או משאית ודומיהן.

לאחר שקנו מיומנות בנהיגה, לקח אותם ספיר למשרד התחבורה בבאר-שבע ודאג להוציא רישיון נהיגה עבורם. על-אף שלא היה בין הוגי רעיון ניצול צמח האגבות לתעשיית החבלים הופקדה שתילת הצמחים שהגיעו מאפריקה על ספיר ועובדיו. הוא פיתח שיטות נטיעה חדשות ונטע קרוב ל-20 אלף דונם סביב התחנה בגילת. כמוהו כפועלים נשבר ליבו כאשר תוך כמה שנים התגלה חוט הניילון והפך את שטחי האגבות (שנקלטו היטב בקרקעות הנגב) למיותרים.

בשלהי שנות השישים עבד עם אנשי מסלול, בטחה, מבטחים, דימונה, ירוחם ואופקים. הפועלים שאחרי כמה שנים פנו למקצועות ופרנסה אחרת היו גאים כי בבואם ליישוב הם ראו את היערות מוריקים ורבים הודו בפני ספיר כי עבודה זו הפכה אותם "לישראלים".

בחורף 1960 הגיע ספיר לחורבות בית אשל הנטושה, קבורה תחת גלי אבנים, עשבים ולכלוך. בעקבות זאת יצא עם קבוצת תלמידי תיכון דתי מקיף ב' באר-שבע ליום עבודה בניקוי השרידים. בערב הדליקו חנוכייה על גג הבניין ובישלו קפה על-פי מסורת הפלמ"ח. החל משנות ה-80 היה ממקימי "עמותת בית אשל", אשר פעלה בתחומי המצפה אשר ננטש בסוף 1948.

כחלק מפעילויותיה הביאה העמותה בני נוער מתנדבים לעבוד ולנקות את אתר בית אשל, לנטוע עצים ושתילים ולהשקותם. בט"ו בשבט הגיעו אוטובוסים רבים מטעם קק"ל, אשר הביאו תיירים מהארץ או מחו"ל, ויחדיו נטעו עצים, השקו את הללו אשר היו כבר נטועים. תחום נוסף בו פעלה העמותה היה מדורת הפלמ"ח בליל העצמאות, אשר נחגגה מדי שנה וזכתה למימון חלקי מטעם עיריית באר שבע, ולאספקת קרשים ועצים מקק"ל, כאשר רוב העבודה נעשה בידי חברי העמותה ומשפחותיהם.

הוא היה בין הראשונים שהגו את רעיון הקמת אגף הסברה של הקק"ל לדרום ולנגב. נבנתה מסגרת הסברה חינוכית והיא מיושמת במהלך העבודה עם הקבוצות המגיעות לסיור במצפה המשוקם. עמותת בית אשל מקיימת גם מספר פעולות בהיקף רחב יותר, כדוגמת נטיעות ט"ו בשבט: שלא כבמקומות נטיעה אחרים, חופר הנוטע בעצמו את הבור ומשקה את השתיל, מה שמהדק את הקשר למקום ומחזיר את האנשים אליו.

במישור הארצי פנינו והשגנו הכרזה על בית אשל כאתר לאומי, ואת הענקת נס הקוממיות לישוב. הקרן הקיימת לישראל סללה כביש גישה טוב לאתר, וסייעה במספר פעולות. העבודה באתר מונעת על-ידי רצון חברי העמותה למנוע את מחיקתו של המקום והפיכתו לנדל"ן. במשך שנות פעילות העמותה, מוחזק האתר במצב נקי עד כמה שניתן, נחפרו תעלות קשר ועמדות, הונח קן מים למקום וניטעו כ -1,500 עצי יער, מרביתם על-ידי בני נוער. מעבר לכל זאת, העיקר הוא החינוך לערכים. אלפי אנשים שעברו ועבדו בבית אשל, ספגו שם רוח חלוצית ואהבת ארץ ישראל.

מהדיווח על אירוע בערד ניתן להתרשם מהתפיסה ההתיישבותית של ספיר הנדרשת בנגב. בשנת 1966 אירחה ערד את ראשוני העיר ובין היתר סופר הסיפור על החיילים היהודים משוחררי הצבא הבריטי שבסיוע "השומר" התיישבו בקרבת התל בשנת 1922.

לא נכנס לפרשה זו החורגת מעניין "הפוסט" שלנו אך מתיאוריו של ספיר והערצתו למתיישבים שידען להפיק ירקות ופירות מהמדבר - מעידה כאלף עדים על תפיסתו בהקשר לתפקיד הייעור בנגב שכל עניינו הוא סיוע למתיישבים, השבחת הקרקע, מניעת סחף מים ורוח וחיזוק ריבונות ישראל בדרום.

ספיר היה מודע למצוקת האבטלה בערי הפיתוח "וניפח" לא פעם את דרישות העבודה במטרה לסייע לעוד ועוד משפחות פועלי הקק"ל. במהלך חייו קיבל את אות הפלמ"ח; אות ההגנה; אות המשמר; אות על"ה; אות מלחמת סיני; אות ששת הימים; אות יום-כיפור; את אשתו לעתיד פגש בבאר-שבע בימיה הראשונים והקים משפחה בה נולדו להם שני ילדים. בשנת 2007 זכה ספיר בתואר יקיר העיר באר שבע. הוא נפטר בביתו בשנת 2012 והוא בן 82.