מדי פעם ניתן להיתקל בפסקי דין של בית המשפט העליון, המעלים תמיהה - אבל לא על השופטים אלא על עורכי הדין. במקרים המתונים, השאלה היא: מה הם חשבו לעצמם? ששופטי העליון לא קוראים? שהם לא יודעים את החוק? במקרים הקיצוניים, השאלה היא: מי נתן להם רישיון? תחליטו אתם מהי השאלה המתאימה בשני המקרים הבאים - שניהם מאתמול (יום ב', 23.4.18).
במקרה הראשון הגיש עו"ד רועי ברומר לבג"ץ עתירה בשמו של לקוחו נגד אשתו לשעבר, משרד הביטחון והנהלת בתי המשפט. סכסוך הגירושין עסק בין היתר בקיצבת הנכות לה זכאי האיש ממשרד הביטחון, בתי המשפט למשפחה והמחוזי פסקו מה שפסקו, האיש ביקש מהעליון רשות ערעור ונדחה: אין הצדקה לגלגול שלישי.
ברומר חשב שיש לו דרך להכריח את העליון לדון בכל זאת בנושא: עתירה לבג"ץ. הוא טען, כי "עתירה זו איננה מופנית כנגד נימוקי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואף לא לדחיית בקשת רשות הערעור של בית המשפט העליון. מדובר בעתירה עצמאית לחלוטין, אשר נימוקיה אמורים לספק מענה הולם לכל נכה צה"ל, באשר הוא". אבל השופט
נעם סולברג לא נפל בפח:
"דא עקא, אם אין העותר תוקף את פסקי הדין שניתנו בעניינו, איזו החלטה אחרת של רשות שלטונית נתקפת בעתירתו? תשובה לשאלה זו אין ניתן למצוא בעתירה. הצו המבוקש בעתירה הוא כי נורה שגימלת הנכות של העותר תיוותר כולה בידיו; סעד זה אינו אלא ניסיון נוסף להתערב בפסקי הדין שניתנו בעניינו. עיון בעתירה מלמד עוד, שמידת הזהות בינה לבין בקשת רשות הערעור שהוגשה - מעיבה ביותר על טענתו בדבר 'עצמאות' העתירה".
בקיצור: ניסיון להוליך שולל את שופטי העליון במקרה הטוב, בלוף גמור במקרה הגרוע. סולברג,
ענת ברון ו
יעל וילנר החליטו שלא לחייב את העותר בהוצאות רק משום שלא התבקשה תגובה ובשל מצבו הכלכלי. מעניין כמה ברומר לקח ממנו על הליך הסרק הזה.
המקרה השני - שוב באותו הרכב. נועה הס הגישה באמצעות עו"ד אייל פרל עתירה לבג"ץ בנוגע לארנונה בה מחויב מרתפו של בניין שבבעלותה בחיפה. מה פתאום לבג"ץ? ובכן, היה זה לאחר מחיקתה של עתירה מינהלית שהגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה. פרח טען בעתירה לבג"ץ, כי העתירה המינהלית "נמחקה בהסכמת הצדדים לאחר
שבית המשפט הנכבד סבר, כי מאחר שמדובר בתקיפת דבר חוק, הרי שהסמכות העניינית אינה נתונה בידיו".
אבל שוב - סולברג יודע לקרוא, והוא טרח לעיין בפסק הדין של המחוזי ומצא משהו שונה לגמרי: "מאחר שהעותרת ו/או בא-כוחה לא התייצבו לדיון, ונוכח הטענה הנוגדת את לשון החוק, אני מורה על מחיקת העתירה". זהו חוסר נקיון כפיים, קבע סולברג, ודי בכך כדי לדחות על הסף את העתירה. חוץ מזה, גם אין לה שום יסוד משפטי - העיר. ושוב נאמר בקיצור: ניסיון בוטה לשקר לבג"ץ בנקודה העומדת ביסודו של ההליך.
במקרה של הס, ומאחר שמשרד הפנים ועיריית חיפה נאלצו להשחית את זמנם על הכזב של פרח/הס, היא חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל. מקרה קלאסי בו מן הראוי היה שיימצא מנגנון שיחייב את עורך הדין לשאת מכיסו בעלויות המיותרות שגרם ללקוח, שהסתמך עליו - ונפל בפח.
