לא כולם כנראה הצליחו להבין את גודל השעה כאשר נודע על מבצע שכזה, שעדיין לא ידוע על עוד אחד כמוהו בהיסטוריה. ראוי שייכתבו עליו עמודי תהילה שלמים. על האנשים שפעלו, על ראש ה
ממשלה שעמד בראש, על האומץ, התושייה, התעוזה להורות על מבצע כזה, כל כך מורכב, שהרי אם כושלים בנקודה אחת, הכל מתמוטט כמו מגדל קלפים. וגם על הבחירה המזהירה ביוסי כהן לראשות המוסד. כמה עולה דמותו מבין דמויות אחרות, בינוניות, של לשעברים קטנים, ראשי מוסד, רמט"כלים, אלופים, והשאלה הגדולה היא, איך מגיעים אנשים כאלה לדרגות גבוהות כמו נער הפוסטר החדש רם בן ברק, ש"לא מצליח להבין למה חשף נתניהו את החומר, כי החשיפה עלולה לשרוף את המקור... וכו'" כנראה שהם אלופי עולם בטקטיקה. האמירות שלהם ש"רצות" כבר יומיים, טובים לטמבלים שיושבים באולפן, שעוד דנים בשאלה: "מדוע דיבר נתניהו באנגלית? מדוע לא שמר על דיסקרטיות? אם אלה היו מנהלים כאן את השכונה הזו במזרח התיכון, היה לנו רע ומר.
בכלל עשר שנים הם צוחקים על ראש הממשלה, ששם את אירן בראש דאגותיו. ובלגלוג ארוך, טענו לא פעם, מדוע אם זה כה חשוב? מדוע לא עשה נתניהו דבר, בקשר לכך? אז כדי שלא ישבו יותר מדי בורים באולפנים, כדאי להציג את הקושי הלוגיסטי שקיים מבחינת מדינת ישראל.
חמשת מתקני הפיתוח הגרעיני של אירן: פורדו ואראק בצפון, נתנז ואיספהן במרכז ובושהר בדרום, שוכנים במרחק ממוצע של 1,600 ק"מ מגבול ישראל. כיוון שכך, הדבר מחייב את מטוסי חיל-האוויר לטוס מעל סוריה או טורקיה ועירק להתקפת המתקנים בצפון, מעל ירדן להתקפה במרכז ומעל סעודיה לתקיפת המתקנים בדרום. קרי: חדירה תוקפנית לשטח ריבוני שהיא פעולה מלחמתית לכול דבר ועניין. מכאן שמטוסי חיל-האוויר צפויים לתקיפה מצד המדינות הנ"ל. ואמנם, גם סעודיה וגם טורקיה הצהירו שכול ניסיון של שיגור מטוסי חיל-האוויר הישראלי מעל שטחן יחשב כפעולה מלחמתית ויזכה למענה.
ההערכה היא כי לשם המבצע יידרשו מאה מטוסי תקיפה, רוב מטוסי f15ו- f16. אין לדעת כמה מהם ייפגעו בדרך למטרה. אולם המכשול המרכזי בדרכם יהיה הצבא האירני. מערך הנ"מ וחיל-האוויר של אירן מונה כ-300 מטוסי קרב. כלומר מאזן של 1 כנגד 3 לטובת האויב, לכן הסיכויים להשמדה הם נמוכים למדי. מכשול נוסף הוא הצורך בתדלוק אווירי. מסלול הטיסה הלוך ושוב אם תמרוני תקיפה נע בסביבות 3,500 ק"מ. המרחק הרב נמצא אומנם בטווח המרבי של המטוסים המצויים בידי חיל-האוויר, אולם במקרה של הצטיידות בפצצות הנדרשות להשמדת המטרה, מטען כבד בא על חשבון הצטיידות במיכלי דלק. כיוון שכך יהיה צורך בתדלוק אווירי. תהליך איטי ועל כן מסוכן ביותר כאשר זה מתבצע מעל שטח אויב שכן מטוסי תדלוק גדולים ואיטיים הם מטרה נוחה לתקיפה, הן על-ידי מטוסי קרב והן באש נ"מ מן הקרקע.
לכן, ניצב סימן שאלה כבד על הצלחת מבצע ישראלי עצמאי, העלול להיות אסון נורא. מכאן החשיבות לגיבוי ושיתוף פעולה עם מעצמה זרה, או ברית צבאית כגון נאטו. ואולם על-אף העובדה שהתוכנית הבליסטית האירנית מאיימת גם על מדינות בדרום מזרח אירופה, אף לא מדינה אחת במערב נכונה לשתף פעולה עם ישראל. מסר נחרץ נשלח כבר לפני שנים על-ידי מזכיר נאטו אנדרס רסמוסן שהדגיש לפני שר החוץ הטורקי שארגונו ימנע מישראל כל מידע הנאסף על-ידי המרכז למודיעין בליסטי שהוקם בשנת 2011 בטורקיה.
מכאן שנותר שיתוף פעולה עם ארה"ב בלבד. הן בהיבט המדיני המעניק לגיטימציה למבצע הישראלי, והן בהיבט המבצעי-טקטי. אחרי הכל לא מדובר במבצע כירורגי בנוסח תקיפת הכור בעירק ב-1981, או השמדת הכור הסורי ב-2007. אלא שהצורר שישב בבית הלבן, אובמה, הביא את המצב לעברי פי פחת. ויאמר אובמה: "איסלאם היה מאז ומתמיד חלק מובנה מן ההיסטוריה האמריקנית. האמת היא שאמריקה והאיסלאם אינם נוגדים זו את זה. להפך, הם חופפים וחולקים בעקרונות משותפים - עקרונות צדק וקדמה, סובלנות ו
כבוד לכול בני האדם".
ומילים אלה יצאו מפיו לאחר אסון התאומים, פעולת הטרור הקטלנית ביותר בהיסטוריה שהוליכה לעלייה חדה במספר תאי טרור מוסלמי ברחבי ארה"ב...
לכן לא בא בחשבון שיתוף פעולה איתו, והרודנות הג'יהאד פשיסטית מטהרן המשיכה להכריז על חובתה להשמיד את "הגמד הציוני".
ועם זאת אין זה המקרה הראשון בקורותיה של מדינת היהודים בו היא עמדה בפני הכרעה אסטרטגית. כך היה במלחמת תש"ח ובמלחמת ששת הימים. ההערכה האסטרטגית בשנת 67 - לנוכח מאזן הכוחות והפער חסר התקדים בשטח, הייתה כי סופה של המדינה קרב. ברחבי אירופה קמו בתי יתומים הערוכים לקלוט את שרידי האסון העומד לרדת.
הנה כי כן, העובדה שראש הממשלה נחוש בדעתו לצאת להשמדת מתקניה הגרעינים של אירן, זאת בהכרה מפורטת של הסיכונים הכרוכים במבצע המורכב, רימזה כי יש בידי ישראל נתונים וכלים סמויים מעין הציבור ההופכים את המבצע לסיכון מחושב, זאת החל באמצעים טכנולוגים וכלה בשיתוף פעולה, שאולי יבוא. והנה, כאשר נבחר
דונלד טראמפ היקר לנשיאות בוודאי חש נתניהו, סוף, סוף הקלה. ובעוד ימים מספר נדע אם אכן מתחילים באופן רציני, לטפל באירן הגרעינית.