ייסוד באר שבע - זיכרונות הבדואים

ששון בר צבי יליד ירושלים (1924) הגיע למצפה רביבים בשנת 1944, שנה לאחר הקמתו. בתחילה היה שומר שדות וכך חבר "למוכתר" המקום אריה יחיאלי שנרצח והחליפו בתפקיד. בתפקידו כמוכתר נחשף בר-צבי לידיעות רבות על מהלכי הבדואים והערבים טרם המלחמה והיה לאיש הש"י.

לאחר כיבוש באר שבע השתקע שם עם אשתו והיו לזוג האזרחי הראשון בעיר. ששון שירת בממשל הצבאי בתפקידים שונים עד שמונה להיות המושל הצבאי של הנגב. עם סיום תפקידו החל לעבוד בעיריית באר-שבע וניהל אגף. הוא היה בקי בתרבות הבדואים, פרסם עשרות ספרים, מאמרים וחוברות ועקב התעניינותו בתולדות העיר, חיפש פרטים עליה אצל מושליה ואזרחיה בעבר.

תוך כדי חיפושים מצא בחברון אלבום תמונות נדיר שתיאר את תולדות הקמתה של העיר. היה בין מקימי הארכיון ע"ש טוביהו, זכה לתואר "יקיר העיר" ולדאבון כולם נפטר בחורף 2012.

חאג' חליל סלימן אל-אסד (כבן שבעים בשנת 1974) בנו של ראש שבט אל-אסד מימי הטורקים נזכר: (התיאור ניתן בלשונו עם הקיצורים או התיקונים ההכרחיים) - הראשון שדחף לבניית באר-שבע היה ראש שבט העזאזמה אל מלטעה. הוא העמיד אהל גדול בראש הגבעה ונתן אותו לממשלה הטורקית. חלקו שימש כמשרדי השליט וחלקו לצרכי אירוח ופגישות.

הרחבה: הפקידים העות'מאניים החלו בגביית מיסים ברגע שהחלו לשבת באוהל. תחילה פשטו על השוק השבועי ועל הסוחרים שבאו מעזה ומחברון. אחר כך, הטילו מס על תבואות החורף, שנמצאו מאופסנים במטמורים. לאחר מכן החלו בגביית מס הקרקע (צ'ריבאת חבאל) שהושט על המעבדים. בהמשך, ועדיין בעת ישיבתם באוהל, הנהיגו את מס העדרים (אל עשור עלא אל-חליל) שחנו במרחק לא גדול מבארות המים הגדולות של העיר. מיסים אלה שהיו שנואים על הבדואים (כמו לגבי כל מס שהוטל עליהם) הוכיחה לראשי השבטים על מידת רצינותם של העות'מניים בהקמת באר-שבע והפיכתה למרכז אדמיניסטרטיבי גדול.

אל אסד ממשיך ונזכר: האהל עמד על מכונו כמה שנים עד שהושלם בניין הסראיה (בנין השלטון), הבניין הראשון בן שתי קונות שבנה בבאר-שבע. זה היה על-פי זכרונו החל משנת 1896. בסיום מבנה הממשל החלו בבניית המסגד באבנים שהובאו מחורבות חלוצה. לאחריו נבנה בית הספר הראשון שכלל שני בניינים. לאחר מכן הם שימשו את הוועד למען החייל ואת בית העירייה. המותצראף היה אז מוחמד בכג'ד אללה שהיה בפועל הקאימקם של באר-שבע.

אל אסד זכר כי "מהעירונים" (עזה, חברון) שבאו לבנות את ביתם בעיר החדשה נדרש לשלם כסף עבור המגרש שקיבלו ואילו הבדואים, קיבלו דונם אחד חינם. מהלך זה התגבר בעת שאל-עטוונה היה לראש העיר הראשון. הטורקים ביקשו לחלק את התפקיד בין ראשי השבטים ולאחריו הוכתר בשנת, 1922 פריח אבו מדיין מהנאג'רה (מוצאו מאזור עזה) שכיהן שנתיים בתפקיד. אבו מדיין היה עוד קודם לכן חבר הנהלת מועצת העיר משנת 1910. בעת המלחמה הוא גבה מטעם הטורקים את מכסות התבואה שהוטלו על כל שבט. הוא בנה את ביתו בן הקומתיים והתגורר בעיר. ליד הבית בנה חאן עבור אורחים ועדריהם.

הוא התפטר ובמקומו בא מוחמד אבו דלל (שהיה ממוצא כפרי) נספח למטה הנאג'רה אחריו בא אבו עאסף אשר מוצאו היה מחברון. תחילה שימש כמזכיר העיר ולאחר מכן היה לראש העיר. התושבים, רובם יוצאי עזה, התקוממו כנגד המינוי בטענה שהוא חברוני, כלומר לא מקומי. בעת פלישת הטורקים לעבר תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה קיבל א-צופי תואר "באשה" (פשה) ונתמנה על-ידי הטורקים למפקד הכללי של הבדואים . לידו הוצב קצין מקצועי בשם סמי בק שסייע לו בתחומים הצבאיים ובלימוד תפעול כל נשק.

לאחר סיום כהונתו ולאור ההתמרמרות של התושבים הוחלט על קיום בחירות שהתקיימו פעם ראשונה בעיר ונבחר חאג' א-דין העזתי (במקור מוצאו היה מחן יונס). גם מינויי זה לא היה ארוך ולאחריו בא כראש עיר שפיק מושתפאי.

ראש העיר הבדואי האחרון היה חוסיין אבו-כף שכיהן עד שנת 1946. בבחירות מולו התמודד סלאמה איבן סעיד אך הוא הגיע רק למקום השלישי. הבדואים לאורך 40 שנה עשו בעיר כרצונם. כך למשל כל הבארות בעיר עמדו לרשותם והם שאבו מים ככל שרצו מבלי לשלם.

אל-אסד זכר את בעל התחנה היהודי ואת משפחת גורדון והסביר כי היחסים אתם היו מצוינים. לאחר הקציר הגיעו הבדואים לטחנה בבאר-שבע עם יבולם, המתינו שלושה ימים לתורם עד שהתקבל יבולם לטחינה.

סיפור הקמת באר שבע ושנותיה הראשונות – מזיכרונותיו של אל עטוונה: בית שער ראשון (אהל) בנו כפי שקודמו סיפר והצטרפו אליו חמאד אל צופי מהתרבין ואל עטוונה ממטה התיאהא. אביו של עלי קיבל שני דונם בחינם מהטורקים ורשם אותם בטבו אחד על שמו ואחד על שם בנו חסן שהיה קטן עדיין. בשני הדונם האלה בנה ביית גדול, חצר ושמונה חנויות.

אביו היה נשוי לחמש נשים מתוכן שתי בדואיות שלא ילדו. העיר באר-שבע נראתה אז כחורבה ומספר בארות בתחומה. סדר ראשי העיר כפי שהוא זכר - אביו, אבו דלאל, חסין אבו-כף, פריח אבו מדין, שפיק מושתהא. היה גם אבו עאטף מירושלים וראש העיר האחרון בעת מלחמת העצמאות היה שפיק מושתהא. לפעמים נהגו אמו והוא כילד קטן לישון אצל יהודים כמו משפחת אלקיים משפחת אל רואס ומשפחת עמוס. הוא הכיר היטב את ניסים אלקיים ובניו שלמה, יהודה, מוסה, מרקו וחנן.

אלקיים תיווך בקניית אדמות רוחמה ביחד עם הקונסול האנגלי. הקונים, 4 יהודים מרוסיה, נדרשו להתגייס לצבא הטורקי ומשום כך חזרו לרוסיה. הקרקע שקנו נשארה באחריות ניסים אלקיים וצבי הירשפלד (אביו של מאיר הירשפלד) מראשון לציון. היה אצלנו בדואי מהסוארכה שנהג לאסוף שיחי מיתנ

היה לו שותף בשם אל חלייפה. הם נתבקשו על-ידי יוסף (ממחתרת ניל"י) לסייע לו להגיע אל האנגלים. יוסף בא מחדרה, דיבר ערבית ואנגלית. יום אחד נתפס בנמל חדרה עם קצינים בריטיים והטורקים אסרוהו. לפני שתלו אותו הסגיר את שמות הבדואים שסייעו לו. החוקר הראשי היה סמל טורקי בשם אלארנום אבו דרוויש שהיה סמל המשטרה והיה ידוע כאיש קשה ואכזר.

לשאלת ששון מי תכנן את באר שבע ורחובותיה ענה אלעטוונה - חסן בק הטורקי. הוא נזכר: שמעתי מאבי שהוא הביא מטורקיה מהנדס שתכנן את רחובותיה של באר-שבע כדוגמת איסטנבול. שאלת ששון בר צבי האם גויסו הטורקים 1,500 בדואים למלחמה? השיב אל עטוונה כי המספר לא מדויק.

למפקד המתגייסים נתמנה מחמד אפנדי, ערבי מעכו. כל שבט חייב היה לשלוח 5 – 10 לוחמים מתנדבים. אל עטוונה נדרש לשלוח 10 לוחמים. הוא הביא אותם משבט התיהא שישבו בסיני. אליהם צירף 5 משבטו הוא. כל שיח' דאג לפרנסת וכלכלת החיילים שלו. כך גם לגבי הסוסים והגמלים. פריח אבו מדיין הפך למסייע לאנגלים בעזה והוביל את כוחות אנז"ק בכיבוש באר-שבע.

הוא אף זכה לעיטור כבוד גבוה מהם וקיבל מהם כספים ואף קצר את השדות שהותירו הבדואים אחריהם. באשר לקרבות - הבדואים יצאו רכובים על הגמלים רכובים שניים עליו. אחד מלפנים ואחד מאחור וכל אחד ירה לכיוונו. נפלו חללים רבים. הבדואים שבו/ברחו לשבטיהם וסירבו להמשיך להשתתף בקרבות. על מערכה זאת נכתבו שירים ואגדות. אל עטוונה היה בספק האם הבדואים אכן לחמו מול לורנס ואנשיו.

בכל שבט היה ספר רשום הקרקע (דפתר חבאל). יהודי רוחמה שילמו מיסי קרקעותיהם יחד עם השבט שלנו, אלעטוונה. היו להם 25 "חבלים". סדור זה פעל עד 1948. בר צבי שאל מה היה שטח החבל ועטוונה ענה: בכל חבל היו ארבעים מענאה (מענאה – 40 על 40 מטר) אבל היו חבלים גדולים. היית זקוק לשני קנטר שעורה (כ-600 ק"ג) כדי לזרוע "חבל" כזה.

סלמן אל-הוזייל, את סבו של סלמן הנוכחי, כמעט שתלו. הסיפור היה שפרץ סכסוך קרקעות באזור אל שריעה והוזייל הכה בחרב את יונס אבן עודה אלעטוונה ופגע בפניו והשחית את מראהו. בעקבות כך נמלט ומצא מחסה אצל אבו סיתה מהתרבין וזה הביא לסולחה בין שני הצדדים. שבט הוזייל שילם 40 גמלים כופר נפש. הסכסוך לא שקט ובעקבותיו פרצו עימותים לאורך השנים בין התרבין לתיהא. על מלחמה זו כתבו שירים וששון בר צבי תרגמם ופרסמם בספריו.

על ראשית העיר באר שבע

השיח' חזר באופן כללי על סיפורו של קודמו. לראשי השבטים נמסר כי כל דונם עולה לירה טורקית אחת. הבדווים לא שאפו לגור בעיר אך הטורקים עודדו אותם. ראשי התרבין תירצו את רכישת הקרקעות בעיר ברצונם להתרחק מהפלחים "הכפריים". הבדואים שבאו לבקר את ידידיהם בעיר נהגו לישון בשדות, באוהלים. לא היו בתי מלון. את הבקר הכניסו בלילה לחאנים מיוחדים שהוקמו לצורך זה.

לטענתו, היו בעיר 5 – 6 טחנות קמח. השכונות נקראו על שם השיח' או המכובד שגר שם. לרחובות נתנו אותיות ולבתים מספרים. זאת עשה שפיק מושתהא. אחמד, בנו של החאג' מתערב בשיחה ומספר: בבית הספר למדו בנים לחוד ובנות לחוד. הבנים בקומה ראשונה והבנות בשנייה לכל קומה כניסה נפרדת.

גם ההפסקות לא היו באותו זמן כדי שלא יפגשו. בימי הבריטים בנו את בית הספר לבנות (כיום בית ספר "מצדה") והוא זוכר את ביקור הנציב העליון. בית המושל הפך לבית ספר עבור ילדי הבדואים וכל שבט קיבל מקום לתלמיד אחד. כך למדו שם כ-104 תלמידים בתנאי פנימייה. אחמד נשלח לפנימייה זו מטעם שבט ג'רוין אבו יחיה למטה התרבין.

מספר חג' חאמד אבו טהא:

שלוש שנים לפני הקמת באר-שבע בנו הטורקים את קלעת פטיס (המשטרה בסמוך לאופקים). הקצין הממונה היה כושי ושמו מרג'אן אגא. הוא פיקד על המשטרה שלוש שנים והיה ידוע באכזריותו. אגא נהג לתפוס בדואים בשפמם ולהכותם עד שיודו או יסכימו לפסק הדין. היריבים הגדולים אל מלטעה מהעזאזמה ואל צופי מהתרבין לא פסקו מלהסתכסך.

כשהודיעו לאל-צופי כי יריבו נפטר הוא אמר כי הוא מצטער ושפך קפה על האדמה (כפי המנהג הבדואי במקרה פטירה). לאחר מכן הוסיף בקול מתריס "מי יתייצב עכשיו נגדי"? הוא מספר: התרבין התנפלו על עדר גמלים של העזאזמה, שדדו את העדר, הרגו את ארבעת הרועים וכרתו ראשיהם. אלמלטעה לקח את הראשים אל המושל בעזה ואמר "ראה כבוד הבק, אלה מעשי התרבין".

כך ביקש להוכיח שהם קופחו בחלוקת הקרקע והמשאבים. המושל גייס בכפייה עובדים וגמלים יחד עם אנשי אלמלטעה החלו בבניית באר-שבע. האהל הגדול הוקם זמנית במקום בו תוקם בעתיד הסראיה. מלחמת התרבין ואלעזזמה נמשכה 3 שנים. היא הסתיימה בקביעת גבול. זאת עשה חג' חמאד אל צופי שעמד בראש "גבעת אבו מחפוז" (סמוך לחצרים של היום) וקבע שנחל באר-שבע יהיה הקו המפריד בין השבטים. מערבה לקו של התרבין ומזרחה לו – של העזאזמה.

אלמלטעה הושיב נשים זקנות ליד האוהל המרכזי בבאר-שבע, שפך שק מלא שקמים על האדמה כדי שהן תלקטנה את הפרי והביא את המושל להראות לו שהנשים נזרקו מקרקעותיהן ולא נותר להן מאומה. כך שכנע את המושל הטורקי כי שבטו קופח בעת חלוקת הקרקע בתום הסכסוך.

הקאימקאם הטורקי הראשון בעיר היה מוחמד ג'ראללה. אלביטאר זכה להיות הקבלן של בניית המסגד. אביו וסבו היו בנאים משבר הימים. כשהגיעו קירות המסגד לגובה מטר הגיע הקאימקאם לבדוק את הנעשה באתר הוא שאל את אלביטאר מה הוא בונה כאן? אלביטאר השיב "מסגד" ואז זכה לקללות ואיומים ודרישה לפרק מיד את שבנה.

הקאימקאם הזהיר את הקבלן שהוא יטמון את ראשו ביסודות המסגד אם לא יפרקו מיד. הוא טען שהקבלן בנה כאן חאן לבהמות ולא מסגד. הטורקים הביאו בנאי מומחה מירושלים. אלביטאר הפסיד אם כן הרבה כסף והלך להתלונן על כך בפני הרשויות. לטענתו גובה ההפסד היה 800 לירות טורקיות – סכום עצום דאז. הממשלה החזירה לאלביטאר 400 לירות ועוד 400 נגבו מהשבטים באמצעות מס קרקע ומס מתושבי העיר. למעשה, סיכם החאג', המסגד נבנה על-ידי הבדואים והוא שייך להם.

חליל אל אסד (70) סיפר כי המורה שלו נהג להכות את התלמידים. הם למדו בכיתות נפרדות אך הציוד היה דל. הוא נזכר לפתע למנות את שמות הבארות בעיר: באר אלשווא, ביר אבו ערפאן, ביר אבו גליון, 2 בארות של חסין אבו-כף ועוד שתי בארות של התרבין (לשם השוואה, עארף אל עארף מנה בספרו בראשית שנות השלושים כ–25 בארות בתחום העיר).

בית חולים הבודד בשנות הארבעים תפקד ביכולת צנועה. הגיע לבית החולים רופא יווני בשם ד"ר דימיטרידאס. אחיות לא היו והאימהות נאלצו לישון ליד הילד החולה המאושפז. תושבי באר-שבע (הבדואים) הוגלו מהעיר על-ידי הטורקים ללקייה. שם שהו תקופת מה, כשלושה חודשים ואז עלו לחברון. הוא נזכר "בתבוסת הבדואים" שלחמו לצד הטורקים. הוא מתנגד לשמועה כאילו הם ברחו חזרה עוד לפני שחצו את עוג'ה אל חפיר בדרכם לתעלת סואץ.

כן אישר את הסיפור כי הבדואים המגויסים, בדרכם לתעלה, שדדו מהשבטים האחרים גמלים, תמרים, מים וחפצים. גם הטורקים "לא יצאו טוב אצל" - בשנת 1917, הבתים שנשארו ריקים בעיר, נשדדו בידי החיילים הטורקים הנסוגים. הם היו גנבים גדולים ולקחו עמם גם את ערימות החיטה הצבורות בעיר. הצבא הטורקי נתן לבדואים מציות ומעט מאוד מזון, בהשוואה לצבא האנגלי שסיפק לבדואים ששיתפו עמו פעולה מזון רב.

הקורא את הזיכרונות המתורגמים חש כי המתראיינים – בני השיח'ם הגדולי, בני ראשי העיר, השתדלו לתאר את הבדואים כמקימי העיר, כמייסדי הסראיה, המסגד ובית הספר, ככאלה שסבלו מהטורקים יותר מאשר מהאנגלים, וככאלה שהעריכו את שיתוף הפעולה עם המשפחות היהודיות הבודדות שחיו בעיר.

עוד עולה מהזיכרונות שהמאבק על ההגמוניה בין השבטים מעולם לא פסק וסכסוכים בני 100 שנה ויותר נמשכו ולבשו כל פעם צורה אחרת. שלטון הטורקים מודגש כשלטון צבאי ואילו את העיר ניהלו ראשי השבטים שהתחלפו כל שנתיים שלוש וביקשו לקדם את האינטרסים של המטה ממנו באו.