על פניו נראה שעומדת בפני עינינו המטאפורה הראשונה שנכתבה בתנ"ך בכלל, ובתורה בפרט. שהרי מה זה תהום? באופן כללי ביטוי למעמקים לעומק. כמו מעמקי ים למשל או מעמקי קניון שאתה עומד על שפתו ומסתכל מטה. יכול להיות גם פער עמדות בין בני אדם (אך ברור שאין הכוונה כאן, אלא לתהום פיסית)
ולפסוקנו: הרי יכול היה להיכתב וחושך על תהום. אז בשביל מה הוספה המלה פני? שהרי ממה נפשך? אם הוספה פני, סימן שלתהום יש פנים. ואם אין לתהום פנים אז לשם מה הוספה המלה פני? שיבה זו מנתבת אותנו לאפיק חשיבתי אחד והוא שהפסוק מנסה להראות לנו כאן שתי ישויות נפרדות שאינן מתערבבות זו בזו; האחת היא התהום, היינו פער מעמקים שמה שמילא אותו הוא לפי ידיעתנו כבני אנוש הוא אוויר.
אך החושך התחיל לא מהמעמקים, אלא מהמקום בו המעמקים מסתיימים, היינו סופו של עומק הוא תחילתו של חושך. ההבדל הבולט לעין הוא שבעוד לתהום אתה יכול לדמיין נפח בשל העומק שטבוע בעצם המילה תהום, הרי שבערך חושך אין אתה יכול לדמיין נפח, עומק או אפילו לא שטח. החושך שבפסוקנו הוא דבר אבסטרקטי ומופשט לחלוטין.
אך נעזוב לרגע סקירה זו וננסה לברר את מהותו של החושך. שהרי חושך מה הוא? לפי הפסוק הראשון בתורה ניתן ללמוד שהחושך הוא המצב הנורמלי הטבעי, אולי גם הסטטי, שקיים בעולם מהיווסדו. מכאן נובע שהאור הוא המצב הלא נורמלי שעיקרו בבריאה או ביצירה כפי שנראה בהמשך. מכאן גם שהעדר אור פירושו חושך אך העדר חושך לאו-דווקא פירושו אור! כי אמרנו שאור הוא פונקציה של בריאה (שלא כן החושך שהוא נתון קיים).
אז מה כן יכול להיות בהיעדר חושך? זאת התורה לא אומרת, וניתן לשער כל מיני השערות. אולי הרִיק? אך גם לריק, מן הסתם, יש צבע משלו (זה שאנחנו לא מסוגלים לראות את הצבע של הריק זה לא אומר שאין לו צבע!).
האדם המאמין בעל כורחו צריך לומר שהעדר חושך מורה על הימצאות הזיו האלוהי. לאדם החילוני אין תשובה או פתרונים לכך.
חוקי היקום
אך הייתי יורד לרובד שני ואומר כך, או יותר נכון ממשיל את עניין החושך והאור, לעניין המוות והחיים. לאמור: כשם שהחושך הוא הנתון הנורמלי הסטטי והאור הוא יצירה או בריאה הדוחקת (באופן ארעי בלבד את החושך), כך המוות הוא הנתון הנורמלי הסטטי הרגיל, ואלו החיים הם תולדה של יצירה או בריאה אשר דוחקת את המוות לתקופת זמן ארעית בלבד. אולי יכול למצוא בכך האדם החילוני נחמה פורתא שבפרידתו מן החיים הוא חוזר בעצם או מוחזר בעצם למצב הנורמלי הקיים בחוקי היקום. אותי לא יכולה לעודד או לנחם עובדה שכזאת.
לעניות דעתי אנשי הדת רואים את הנמשל לחושך ואור ברובד שלישי כאשר הם מלבישים זאת על האדם וחייו לאמור: חיי האדם מראשיתם הם בחושך (כמו שהתורה אומרת כי ייצר האדם רע מנעוריו) ולכן רב הרע או הנקודות השחורות שבחיי אדם על הטוב שהן נקודות האור והן מזעריות. אך כשם שהופעת האור מחסלת את החושך באחת, וניתחת על מרחבים, כך נקודת האור שבחיי האדם: אף כי מעטות הן נקודת האור, הרי שכל אחת מהן מאירה בעוצמה אדירה כמעין חיפוי ופיצוי על כך שרב הסבל על האושר, רב החושך על האור. אפשר לקחת את הביטוי הזה גם כמשל לחיים. החיים רצופי תהומות. הבעיה היא שלא תמיד יכול האדם לזהות אותם בשל החושך המכסה את פניהם לכן תמיד יהא אדם הולך ופנס בכיסו. והפנס הוא תורת החיים כמו למשל תורתנו הקדושה.
"וחושך" "על פני" "תהום" - - - אפשר להסתכל על הביטוי הזה גם מנקודת ראות אחרת של האי וודאות שבחיים. חושך - מבטא את העיוורון המוחלט, שהרי אי-אפשר לנצל את חוש הראייה בחושך. האדם מגשש דרכו כסומא באפלה. ולכן החושך מצטייר בעינינו כמשטח חשוך אחד שאפשר ויש לו אורך ורוחב אך הוא מכסה "על פני". כלומר, מכסה דבר מה, ולכן אין לו נפח. הוא מישור אחד גדול אולי אין סופי.
תהום - מבטא בהחלט את העומק של החיים. מקום שתחתיתו בלתי נודעת ואיש לא מעוניין להגיע אליה. לא בשל אי-יכולת אלא משום חשש מהבלתי נודע. "על פני" - מבטא יותר במדויק את האי ודאות. העמידה בחושך על סף התהום או על פני התהום מבטאת את נקודת המאזניים בין המציאות האפלה לבין האי וודאות שנמצאת כדימוי בעומק החיים.
מכאן אנו יכולים לדמות נגד עינינו קו אחד של אחדות רעיונית ששלושת הגורמים: "חושך" "על פני" ו"תהום", מבטאים את אי-הוודאות ואת הגורם הפחות בטוח, אולי גם הפחות חיובי בחיי היקום במקרו, ובחיי האדם במיקרו.
לא ברור
אם נחזיר משפט זה אל סביבתו הטבעית, היינו אל פסוק א' וב' במלואם, נקבל תוצאה מעניינת: בתוך הראשית שהיתה, שאין הכתוב מדבר עליה ואינו עומד על מהותה, יצר ה' את השמים והארץ. אין הסבר לערכים שמים או ארץ. אך מדובר על צורת הארץ שנבראה והיא תהו ובהו חושך על פני תהום. לגבי חושך על פני תהום אמרנו שהכוונה כנראה לדבר לא בהיר ולא ברור ובהשאלה אי-הוודאות שבחיים.
אך מה הוא ה-תהו ובהו? לכך אין שום הסבר. עם זאת, סביר לראות בעין ש"תהו" הוא תחילתה של המלה תהום. או תחילה של תהייה. "בהו" מזכיר את פעולת הבהייה עצמה. היינו בהייה ותהיה או תהום ובהום ובאופן ציורי ויזואלי מין פערי קרקע עצומים כאלו שמעוררים בהייה או פליאה שהמתבונן בהם עשוי לתהות על מהותם ועיצובם. זאת אומרת, צפוני סוד קדומים בצורתם ובעוצמתם. לפי זה סביר שתהו ובבהו בא להסביר מצב של ערבוב או כניסת תהומות זה בזה.
בשורה התחתונה, הכתוב בה ללמדנו שהארץ הייתה רצופה בתהומות שעל פניהם או על סף כל תהום ותהום, באופן ציורי, היה מונח לו החושך. מובן שהכוונה היא לרצף תהומות שמהותם ועומקם שונים זה מזה או שווים ביניהם. לא ברור לנו כי לא נאמר דבר וחצי דבר על כך.
לאחר מכן מדובר על רוח אלוהים המרחפת מעל פני המים. היכן המים? האם בארץ? האם בשמים? לא נאמר. עוד דבר תמוה הוא שנאמר בפסוק 1 שבראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ אך בפסוק 7 מדובר על עשיית הרקיע. ושה' קורא לרקיע שמים. האין זו כפילות? נראה שכבר מתחילת התורה בספר בראשית מדברת התורה במידה שחוזרת עליה לא פעם ולא פעמיים, כי אם רבות במספר, והיא מידת הכלל ופרט. בפסוק א מדובר על הכלל של בריאת
שמים וארץ ואלו בהמשך פסוקים ו' ו-ז' מדובר במיקרו - בפרט.
לפי זה הדעת נותנת להבין ש "רוח אלוהים מרחפת מעל פני המים"
1 הכוונה למעין "רצועה" שקופה לעין האדם. באזור העליון שנקרא שמים (ששם יש מים) שהוא מעין גג העולם שממנו יכול הקב"ה לשלוט הן על השמים והן על התהו ובהו של הארץ. אך לענייננו, מעניין שלאחר ארבעת המילים חושך על פני תהום נאמר בהמשך ויאמר אלוהים "יהי אור ויהי אור".
סיבה פשוטה
החזרת ארבעה המילים הללו אל סביבתן הטבעית ואל ההקשר הסביבתי שלהן בטקסט, מלמדת אותנו דבר מה חשוב ומשמעותי: אם ראינו את החושך את סף התהום והתהום כאי ודאות של החיים, דבר שבמהותו הוא מפחיד את האדם גורם לחששות בלב, הרי "ויהי אור"! הוא הדבר הוודאי והחיובי שבחיי העולם והאדם. אפשרות להחיות את חוש הראיה הלכה למעשה. האדם רואה את שלפניו בעולם.
האם ראיית האדם היא אשליה או מציאות כשלעצמה? השאלה מעניינת ומסקרנת כשלעצמה אך בהחלט לא רלוונטית מסיבה פשוטה: מה שחשוב הוא שהאדם בשכלו המוגבל רואה את אשר שכלו יכול לתרגם לו. ולכן השאלה אם זו אשליה של מציאות או מציאות אמתית היא בהחלט לא חשובה. חשוב שהאדם רואה את שלפניו ולפי זה הוא מתנהג ופועל.
מכאן נשאלת שאלה אחרת - האם אפשרות הפיקוח, היינו נתינת חיים לחוש הראיה על-ידי בריאת האור יכול שיהיה חיובי לאדם או שמא יכול שיהיה לו לרועץ? שהרי לא כל דבר שנוצץ הוא זהב. זה אנו בהחלט יודעים והראיה לא אחת גורמת לנו לבצע מעשים איומים ולאו-דווקא טובים? אך אפשר פה לשאול שאלה פילוסופית שתשובתה טמונה בשאלתה. האם עדיף היה שלא היה נברא חוש ראיה לאדם? היינו שילך כל חייו כסומא באפלה? או עדיף שיהיה לו חוש ראיה כבמצב הבריאה הקיים?
ברור, אפוא, שאם לא היה נברא לו חוש ראיה, לעולם לא היה יודע האדם מה הוא חוש הראיה ולפי זה לא הייתה לו אמת מידה של שיפוט לגבי יתרון הראיה מול חסרון הראיה. לפי זה היה חי את חייו כדגים עיוורים במעמקי האוקיינוס. סביר שההתקדמות האנושית לא הייתה ניתנת כלל לביצוע
2. במצב הקיים יודע האדם מניסיון הדורות את החיובי והשלילי שבחוש הראיה. גם ניתנת לו אפשרות ההשוואה. הוא די בטוח שאם לא היה לו חוש ראיה היה מגשש באפלה ופועל על-פי חושים אחרים. ובהיבט לאחור ממצב של ראיה, הדברים נראים בעיניו כשליליים. זאת אומרת שעצם אפשרות הראיה לאדם היא בסך-הכל הכללי חיובית יותר על כל היתרונות והחסרונות שבה, מאשר "החלופה" התיאורטית ללכת בדרכי החושך.
אם נשליך מסקנה זאת לפסוק שלנו "וחושך על פני תהום" בצירוף "ויהי אור" נבחין מיד בין המצב השלילי חושך, אי-ודאות, למצב החיובי: ודאות: בין לטוב ובין לרע. עם נעלה עוד מדרגה בדיוננו נוכל למצוא מעין הקבלה בין האי ודאות המסתכמת ב-"חושך", "תהום", "על פני", לבין כוחות הרע מול "ויהי אור", היינו הוודאות של מציאות הטוב והרע שעצם אפשרות ההבחנה היא דבר חיובי כשלעצמו ולכן ויהי אור יכול לסמל את כוחות הטוב.
אי סדר
ועם ננסוק עוד מעלה נוכל לומר שבתוך הראשית שהייתה קיימת בעולם, סובבו בעירוביה כוחות האי ודאות היינו הרע. והקב"ה שברא את האור! בעצם זרע את הפיקחון ואת ההבחנה החיובית הן במובן האוניברסאלי קיומי של העולם והן בבחינת הפרט הוא האדם. כך בעצם הפסוקים הראשונים בבראשית מעמידים בפני הקורא את שני הכוחות המרכזיים המושכים בעולם - כוח האור וכוח החושך, השלילי והחיובי, הטוב והרע.
וחושך על פני תהום - - - אפשר לבחון את המשפט מנקודת מבט אחרת, או נוספת, והיא עניין האי סדר העולמי. והפיזור הפרטי. אם נבחן את משמעות הביטוי "וחושך על-פי תהום" גם לפי שפרשנו זאת לעיל נבחין באי סדר מסוים ששרר ביקום בעת בריאת העולם. הנה: במצב הקיים בו קיים הסדר, בין גרמי היקום, החושך מופיע ברדת יום והוא מצב של הסתלקות השמש, והיום הוא הסתלקות החושך והופעת השמש במזרח, וכך במחזוריות קבוע סטנדרטית עולמית יקומית.
אך לא כך היה בימי בראשית. הנה: חושך - כאמור מצב נתון שהוא אפלה מוחלטת. העדר אור. סף תהום ותהום עצמו. הגדרות בלתי מפורשות, מופשטות ברובן. עם נוסיף לכך את "התהו ובהו", שאלו שוב ערכים בלתי מוסברים דיים, ואת הערך שמים ומים, שמאוחר יותר מתברר שהיה צריך להבדיל בין אלו שמעל הרקיע ומתחת לרקיע, נראה שבהתחלה או בראשית, היה העולם במצב של אי-סדר מוחלט. והאי סדר הזה היה סתמי. לא היה בו שום הגיון שיכול להיתפס בשכלו של אדם כהגיון של ממש.
מאידך-גיסא, תהליך הבריאה מראה לנו על יצירת יש על הקיים תוך שילוב החדש בצורה מסודרת הגיונית שקולה ומחושבת מעבר לכל מחשבה אנושית קיימת. הסדר הזה בין הפריטים או הפיכת אי-הסדר הסתמי, לצורה מחושבת של סדר, היא אחת מאבני הפינה של התנהגות גרמי הטבע ביקום ואחד מציוני הדרך החשובים ביותר בדרכו של האדם בחיים. התורה מראשיתה מלמדת אותנו שבכל התחלה בחיי אדם טמון אי-סדר מסוים כאשר על האדם לדעת להשתמש במוחו, במחשבתו ובשכלו כדי ליצור מהאי סדר הזה סדר! הן אם המדובר בסדר פיסי או סדר רוחני.
משמעות הדבר שאפילו הקב"ה בורא העולם והאדם בכללותו היה צריך בשום שכל לעשות סדר בין גרמי היקום כמו חושך, מים, ארץ, תהומות, ואפילו, אולי, לקבע דרך קבע את משכנו שלו של "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים", היינו להחליט היכן אותה רוח תהיה דרך קבע. על אחת כמה וכמה האדם, כמוהו כתינוק שנולד או כשלמה המלך שאמר לא אדע צאת ובוא. על האדם לדעת לכלכל את מעשיו וליצור סדר בדרכיו בחיים.
בחינת המשפט וחושך על פני תהום מבחינה אמוציונאלית
קריאת המשפט חזור וקרוא אפשר ותעורר בקורא תחושת פחד אולי אפילו יראה. תחושת הוד קדומים בעלת עוצמה חזקה שהיא מעבר לרגיל או לתחושה הרגילה הסטנדרטית של האדם, אם אפשר לומר זאת, על דרך המחשה.
וכאן אתנחתה קטנה לסיפור קטן מהחיים: בהיותי נער מתבגר חוויתי חוויה שאולי קורת לו לאדם פעם בחיים. בשנת הלילה אולי במצב של טרום שנה, מצב של נים לא נים, כך אני משער, הרגשתי בתחושת פחד איומה. כאילו הפחד קרם עור וגידים בצורת הבזקים חשמליים והופיע כהתגלמות החושך העמוק, אותו החושך שהיום אני הייתי קורא לו חושך שבעת הימים. התחושה הייתה שהחושך, בעל מהות הפחד, נופל עלי באחת, דוחק אותי לפינה ואופף אותי מסביב לבל אברח. אני מרגיש עצמי חסר אונים כאשר הפחד חודר לתוכי וממלא אותי כולי עד הנימים הקטנים ביותר.
במצב הזה כאשר כולי דחוק אל הקיר אני צועק בקול אמא! אמא! והנה אני פוקח עיניי והכל נעלם כלא היה. אני זוכר שירדתי מהמיטה ובאתי אל אמי בשאלה האם שמעה את צעקותיי "אמא!" "אמא!" התשובה הפתיעה אותי כי אמי אמרה שלא שמעה דבר. לדעתה כלל וכלל לא צעקתי ושקט שרר בבית.
אם אחזור לשאלת החושך על פני תהום, נדמה לי שהסיפור הנ"ל יכול לתת איזו שהיא אינדיקציה או איזה שהוא כיוון מחשבה להבנת אותה עוצמה שטמונה במלה חושך ויותר מזה בצרוף חושך על פני... כאילו החושך הוא מעין ישות המהלכת על סף תהום. ישות בעלת עוצמה ובעלת כוח. כוח שיכול למלא חלל לעטוף וללכוד.
ומה הוא התהום? אם החושך מבטא על דרך ההשאלה ישות בעלת עוצמה שיכולה לכבוש שטח יכולה למלא שטח או לאפוף עד כדי לכידה של עצם או עצמים בשטח, הרי שהתהום מבטא את הפער. הכח המפרק את הקיים. היוצר בו קרע או פער שלא תמיד אפשר לראות היכן הוא נגמר מה סופו ומה יש בסופו. וכפי שכבר ציינו, התהום עומד ביחס של עוצמת זיקה גבוהה לאי הוודאות הקיומית.
נראה אפוא שצרוף של שני כוחות איתנים אלו, המנוגדים זה לזה, אל משפט אחד, יוצר את אפקט הפחד. הפחד מהבלתי נודע- תהום, והפחד מ"ישות" החושך האפוף באפלה והנוצר סודותיו בחובו, עד שמתנפל הוא על האדם (כמו בסיפור). ניתן לראות גם יסוד מאגי בשני כוחות איתנים אלו: התהום התנכ"י מתחבר בדרך כלל עם מי תהום כמו מעיינות רבה למשל והצירוף הזה של מי תהום עם התהום עצמו עשוי להקנות למים הבאים ממעמקי התהום ממקור בלתי נראה לעין, מהאי וודאות, ייחודיות מסוימת.
אולי כוחות נוראים ואיומים (מלשון איום ונורא על דרך מחריד מעורר כבוד כמו אל גדול ונורא, ולא מלשון גרוע). אפשרי מאוד, אפוא, שלחיבור הזה בין פער התהום הדומם, הסטטי, למים הדינמיים הממלאים אותו בצרוף "ישות החושך" המהלכת על סף התהום, לגורמים אלו, המנוגדים זה לזה והחוברים יחד, סביר שתהיה השפעה מאגית על האדם, הרואה אותם בעיניו כרבי עוצמה ומאיימים. משהו כדוגמת אור שבעת הימים, שאף הוא מופיע או מצטייר כנגד עינינו באצטלא מאגית שהיא. לא אור רגיל, לא אור סתמי אלא אור שבעת הימים, האור המיוחד בעל הקסם המיוחד. המגיה בהתגלמותה!
חשוב מאוד לזכור שהמדובר בגורמי טבע של ראשית העולם, בזמנה של בריאה. ולכן האדם רואה במים האלו, בתהום הזה, ובחושך הזה המופיעים, כאמור, בערבוביה, כגורמי בריאה, כשונים מאותם מים או תהומות שהוא רואה בזמנו בזמן ההווה. לאמור, ההתייחסות שונה לחלוטין. משהו מיתולוגי מאגי כזה ניתן לראות גם באותו פסוק מתהילים האומר: תהילים פרק צג פסוק ד': "מִקֹּלוֹת, מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי-יָם; אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה". הקולות האלו מה הם? אולי הדמיון רואה בהם מעין המיית המסתורין של הים הקדמוני. קולות שבעת הימים? קולות כמו הקולות והברקים של מעמד הר סיני? משברי ים האדירים אף הם דימוי למשהו גדול רב ממדים ועצום. אולי בעל סממן מיתולוגי אולי מגי. אדירים משברי ים!!
לסיכום
בחנו את המשפט התנ"כי מכמה אספקטים לרבות ההדגש הרגשי. הבהרנו את המושגים ומצאנו שהחושך היה, כפי הנראה, המצב הנתון והאור הוא תוצר בריאה. ראינו את ההשלכות המטפוריות שהפכו כסמל בחיי אדם כאשר החושך סמל לשלילי ולרע והאור לחיובי ולטוב. אף הרחקנו לכת בהדמיית החושך למצב הטבעי של האדם והוא המוות לעומת האור שהוא התוצר הלא נורמלי של החיים. הצבענו על כך שנקודות האור שבחיים אינן מאזנות את האושר עם הסבל. נהפוך הוא רב הסבל, קרי החושך, על האור העונג. אך כל נקודת אור המופיעה בחיינו הן בעלת עוצמה חזקה שיש בה משום אפשרות להאיר דרך ולחפות עד מידה מסוימת על סבל.
בחנו את המשפט הזה לאור אי-הוודאות שבחיים, קרי תהום, ולמדנו שאם החושך והתהום משקפים את אי-הוודאות שבחיי אדם הרי שבריאת האור כמוהו כפקיחת עיניי אדם וחווה בעת שאכלו התפוח. פיקחון שהביא לגילוי הטוב וממילא ליכולת הבחנה בין הטוב לרע.
הבחינה השלישית הייתה לפי ההבחנה של אי-סדר ששרר ביקום טרם בריאה לעומת הסדר שנבנה בשלבים עם הבריאה. אף זאת השלכה אוניברסאלית אל הפרט כאדם בכל הנוגע ללימוד וחינוך, שהנתיב הנכון הוא הפיכת אי-סדר לסדר ובכל תחום ותחום בחיים שאדם נפגש בו או מכוון אליו. אפילו התינוק שמתערבבים אצלו המושגים והעצמים הולך ומתקדם משך הזמן החולף ליצירת סדר בדברים והצגת שברי מילים או מילים אל משפטים ברורים מסודרים ובעלי תכני סדר.
מכאן עברנו לסקירת המשפט במישור אחר והוא המישור האמוציונאלי, הרגשי. מה עושה לנו ריגשית המשפט הזה כאשר אנו קוראים אותו: בהקשר זה הסברנו את גורם הפחד הנורא הבראשיתי והשפעתו על רגש האדם ותחושותיו. קשרנו לכך גם את ההיבט המאגי שאפשר ומשפיע על האדם בשל אותם מי תהום רבה או קולות מים רבים (תהילים) והרחקנו עד לאפקט המיתולוגי שעקבותיו נמצאים פה ושם במקרא כמו למשל התנינים הגדולים, נחש לוויתן בריח ובכלל זה מעיינות רבה או אותו משפט שלנו חושך על פני תהום.
המסקנה מבחינת המשפט הזה הוא שאיך שלא תסתכל עליו תמיד אתה מגיע לתוצאה אחת: הרבה עומק, מחשבה ועוצמה יש בארבעת המילים הללו. ללמדנו שכבר מראשיתה התורה היא מלאכת מחשבת ואין לך צרופים או מלים שאינן במקומן או שאין צורך להן. דומה כי אין אות מיותרת בתורה.
