אחרי שצפיתי במערכון התפילין של ארץ נהדרת, אני מודה שקצת הופתעתי מגודל הסערה סביבו. הרי מערכון זה הוא כאין וכאפס לעומת ים של בדיחות פוגעניות ומבזות על היהדות ועל הדתיים שמוטחות על בסיס יומי. דווקא במערכון התפילין לא ראיתי בו ניסיון לבזות את היהדות, שכן לא נעשה שימוש בתפילין אלא בדמוי בית של תפילין, ולכן יש לתמוה מדוע דווקא כאן סערו הרוחות.
הסיבה לכך לטעמי היא הגינויים המהירים מצדם של חברי הכנסת, שהעירו מתרדמתם את הציבור הדתי והמסורתי שתרבותו הפכה לשק חבטות תקשורתי, והצורך לצעוק ולהגיב התפרץ כמו הר-געש. המערכונים נגד מסורת ישראל אינם הומור יהודי בריא, אלא אירוניה מהולה באנטישמיות ובשנאה. אבהיר את דברי: אחת הבדיחות החוזרות על עצמן משתמשת בסטיגמות שקריות שמשמיצות ציבור שלם. כך למשל, הייחוס של פדופיליה לרבנים וייחוס משיכה חבויה לגברים לכל מי שמדבר בגנות ההומוסקסואליות.
מצדדי אותם מערכונים מניפים מיד את דגל
חופש הביטוי, אבל חופש הביטוי שלהם תקוע בצד אחד. הם יצחקו על השואה, יצחקו על צה"ל, אבל לעולם לא תשמעו אותם מגחכים על אנשי המחנה שלהם ומייחסים סטייה מינית להומואים או מצ'ואיסטיות לבנות המתגייסות לקרבי.
סקר חדש שהציגה (יום ה', 18.5.18) העיתונאית סיון רהב מאיר בתוכנית הלילה של רשת מעלה כי זו מדורגת בתחתית אמון הציבור. סקר מדגם עבור
הרשות השנייה נותן לה רק 33% אמון - הרבה מתחת לאמון שרוחש הציבור לכנסת, לממשלה, למשטרה, לבית המשפט העליון ולצה"ל. 64% מהציבור אינם נותנים בה אמון או נוטים שלא לתת בה אמון, ורק 4% נותנים בה אמון מלא. הסיבות אותן מונה הציבור לחוסר האמון שלו הן: א. דיווחים כוזבים; ב. הטיה פוליטית; ג. חד-צדדיות וחוסר גיוון בדעות.
הציבור מבין שמאכילים אותו לוקשים אבל מתקשה לזהות את הטעם. הוא סבור שמדובר בהטיה פוליטית, אבל זו כמעט שאינה קיימת. התקשורת שבעבר הייתה שמאלנית מאזנת היום בין השמאל לימין. מדוע אפוא עדיין רואה בה הציבור "שמאלנית"? הסיבה לכך היא שלמרות שהשתחררה מההטיה הפוליטית, התקשורת מתקשה להשתחרר מההטיה התרבותית - מהניסיון לכפות ערכים חילוניים על ציבור מסורתי ודתי, לפעמים תוך הגחכה ולעג.
הדבר ניכר לא רק בסאטירה החד-צדדית, אלא גם בראיונות שמתקיימים בתוכניות הדגל. מראיינים דוגמת עודד בן-עמי, אשרת קוטלר,
רפי רשף,
רינה מצליח ודומיהם מעניקים ראיונות מחבקים ומלטפים לרפורמים, ללהט"בים ולחילוניים, אך כאשר מולם מרואיינים בעלי עמדות שמרניות הראיון הופך כבר בתחילתו למתקפה. במקום לשאול שאלות שינסו להבהיר את עמדת המרואיין ולברר אותה עבור הצופה/המאזין הוא זוכה למטר האשמות ודבריו משוסעים כל כמה שניות בטון אלים וקולני. למעט יחידי סגולה כמו
ירון לונדון למשל, המראיינים אינם מסוגלים לצאת מקונכייתם ולשאול שאלות מהן ישתמע שרפורמים מפעילים כפייה חילונית או שהפורום החילוני מהלך אימים על הציבור בטענות הדתה מופרכות. בהערת אגב ייאמר: לפעמים מתהדרים כלי התקשורת בכך שחלק מן המראיינים הם דתיים/ימניים, אך שוכחים לציין כי מדובר בדתיי מחמד שנאמנותם להלכה או לעמדות שמרניות מוטלת בספק. נקודת המוצא של הראיון היא זו המכתיבה את כולו, ויש בכך הפרה בוטה של האתיקה.
התשובה שנותנים לטענה האם הייתם נוהגים כך כלפי מוסלמים היא שליהודים מותר לצחוק על יהודים. אולם יש חוסר הוגנות בטענה, משום שבניגוד לדתיים, למסורתיים ולחילונים מתונים, חילונים רדיקליים אינם רואים במורשת היהודית חלק מזהותם, ולכן אינם בוחלים לכתוש אותה ללא כפפות. בעוד שהומור יהודי עוקץ כדי לתת ביקורת בונה על היהדות, ההומור החילוני רדיקלי בא כדי לבטל ולהשמיד כל סממן דתי, ולעניין זה הוא נחשב כגיס חמישי.
רוצים להסתלבט על הדת והדתיים? בבקשה - בשני תנאים:
- הערוצים המסחריים אינם באמת מסחריים אלא פועלים בזיכיון. על-מנת להבטיח מגוון של דעות יש לתת רישיון לכל ערוץ שירצה בכך.
- אם חופש ביטוי - אז עד הסוף. נראה אתכם מתבדחים באותה מידה על הקהילות המאותרגות בתקשורת - רפורמים, להט"ב, פמיניסטיות וכיו"ב. נכון להיום, ההומור שלכם מדגדג רק את הגינונים החיצוניים שלהם ואינו נוגע באידיאולוגיות שלהם.
כאשר חופש הביטוי דוחה רק את ערכי היהדות ולא ערכים פלורליסטים ופוסט-מודרניסטים אחרים, הציבור מבין היטב שמדובר בססמאות בלבד ובצביעות. את חוסר האמון בה קנתה התקשורת בצדק, ונסיונה להשליט ערכי מתירנות תוך דריסת ערכי השמרנות תחזור אליה כבומרנג.