מפלגות "חמשת הכוכבים" האנטי-ממסדית ו"הליגה" האולטרה-לאומנית עומדות להקים ממשלה באיטליה, למעלה מחודשיים לאחר הבחירות. מדובר בסכנה אמיתית לממסד הליברלי באירופה, טוען אישאן ת'רור בוושינגטון פוסט. שתי המפלגות מתנגדות לאיחוד האירופי, מאיימות על שלמות גוש האירו, מבטיחות יחס נוקשה למהגרים ומושיטות יד של ידידות למוסקבה.

שתי המפלגות הפופוליסטיות זכו ביותר ממחצית הקולות בבחירות שהתקיימו ב-4 במארס, כאשר הן נישאות על גלי כעס וחוסר שביעות רצון משורה של ממשלות טכנוקרטים. "חמשת הכוכבים" הפכה בן לילה למפלגה הגדולה ביותר באיטליה, עם 37% מהקולות. הישגיה של "הליגה" – מפלגה ניאו-פשיסטית כמעט וירטואלית שהפכה לכוח לאומני רציני – עלו גם הם על כל הציפיות.

שתי המפלגות מבטיחות לפעול במרץ רב. קווי היסוד של הממשלה כוללים הכנסה מובטחת של קרוב ל-1,000 אירו בחודש למשפחות העניות, הפחתות מס והתנגדות לצעדים שמכתיב האיחוד האירופי. אלא שלא ברור מהיכן יבואו הכספים הדרושים, וכלכלנים אירופיים חוששים שהוצאה נוספת של עשרות מיליארדי אירו עלולה להוביל למשבר מוניטרי חמור ביותר באזור הים התיכון.

החששות אינם נעצרים בגבול איטליה, מציין ת'רור, אלא מתרחבים למה שעלול להתרחש ביבשת כולה. הממשלה החדשה מתכננת גירוש רחב היקף של מהגרים בלתי חוקיים והפסקת הנסיונות להציל את מי שמנסים לחצות את הים התיכון בדרך לאיטליה. "הליגה" רואה בכך פשוט מימוש של האידיאולוגיה הלאומנית שלה; מבחינת "חמשת הכוכבים" זהו איתות לאיחוד האירופי כולו, שלטענתה לא עושה די הצורך כדי לסייע לאיטליה להתמודד עם גל המהגרים.

קיימים ספקות רבים לגבי יכולתם של הפופוליסטים לרשום הישגים של ממש כאשר הם בשלטון, ממשיך ת'רור. לשתי המפלגות יש רק רוב דחוק בפרלמנט, והצעדים היותר-משמעותיים שלהן ייתקלו במחסומים חוקתיים כולל מצידו של הנשיא רב ההשפעה, סרג'ו מטרלה. יש הסבורים ששתי המפלגות יילכו בדרכן של מפלגות דומות במדינות אחרות: הרבה רטוריקה – שחלקים ניכרים ממנה יישארו על הנייר.

אבל גם אם שתי המפלגות ייכשלו בטווח הקצר, אין כל ערובה לכך שהסטטוס-קוו של המרכז ישוב לאיתנו. איטליה עצמה כבר הייתה בסיפור הזה: המפלגות המסורתיות קרסו בשנות ה-90 והבוחרים שעייפו מהשחיתות העלו לשלטון את סילביו ברלוסקוני – שהתגלה כמושחת עוד יותר מקודמיו. ברלוסקוני ועמיתיו לשמאל ולמרכז לא הצליחו לתקן את חולאיה של איטליה, והדבר הביא לתוצאות הבחירות האחרונות.

הבוחרים, שעייפו מהבטחות שהופרו, לא חזרו לחיקן של המפלגות אותן נטשו ואשר אמרו להם את האמת בדבר ההחלטות הקשות שיהיה צורך לקבל. במקום זאת, גברו העוינות כלפי ה"אליטות" והדרישה לשינוי קיצוני ובלתי אפשרי – לצד תיעוב כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים. זה יותר מדי מזכיר את דרום אמריקה, מזהיר ת'רור.

לא מדובר בתופעה ייחודית לאיטליה. המערכת הפוליטית באירופה כולה עוברת טלטלות חסרות תקדים. יותר ויותר בוחרים מעבירים את קולותיהם מצד לצד, ולא מפגינים את הנאמנות המפלגתית שאפיינה אותם בעבר. מה שכן ייחודי בשלב זה לאיטליה – ועלול להפוך למודל למדיניות מערביות אחרות – הוא שהבוחרים סבורים שהפתרון לבעיותיהם לא יבוא משינוי כזה או אחר של הממשלה, וזה כבר מתכון לתוהו ובוהו. חוסר האחריות וחוסר הרציונליות עלולים להפוך למשהו שאנשים מצביעים נגדם במקום להיות משהו שהם מתנגדים לו. ומה שקורה ברומא, עלול להיות גם עתידה של ארה"ב.