במטבח במשרדנו נשבר בקבוק משקה חריף, והריח הטוב התפשט ברחבי המשרד כולו. צחקתי לתומי ואמרתי "בד"כ רוחצים את הרצפות במים, ואילו אצלנו רק במשקאות משובחים"!
אצלנו במשרד גם משקים את העציצים במי פיג׳י, שכן כל מים אחרים לא ראויים להם. הצמחים אצלנו אינם עדינים וגם אינם מתגנדרים יתר על המידה, אך חייבים לשמור על תזונה נכונה ומים באיכות נאותה! רק מים מיובאים, ובין אלו, רק הטוב שבטוב והיקר מכל!
זוכר אני את משרדה של תא״ל תהילה שדה. בכל הקריה, מקום מושב המטכ״ל, היה מפקד בכיר אחד שהיה מגיע על אזרחי, ואותו מפקד בכלל היה... מפקדת! היה זה כמובן מזמן, עת מגדלי עזריאלי היו מגרש פתוח בו התכנסו מכוניות איסוף האשפה, ואנחנו היינו מסתכלים לעבר אותו מגרש ברגעי שעמום, שכן בניין מרגנית, בניין האנטנה המזדקרת של הקריה, היה הבניין הגבוה ביותר במזרח התיכון. כאמור, עברו שנים, למעשה עשורים, ופני המזרח התיכון כמו גם פני מדינת ישראל השתנו ללא הכר.
תהילה הייתה יוצאת דופן, שכן נשים לא הגיעו לדרגת אלוף, קרי היא נשאה על כתפיה את הדרגה הגבוהה ביותר לנשים באותה תקופה. אך כאמור, היא הייתה מגיעה על אזרחי, וכך אם לא היו מזהים אותה כתהילה שדה" ניתן היה בקלות להתבלבל - אולי עובדת משהב״ט? אולי מזכירה?
משרדה היה יוצא דופן משתי סיבות. האחת - הוא היה טבול בירק, דבר שתמיד התקנאתי בו. השנייה - המשרד היה מוגדר "סודי ביותר", וההתייחסות אליו הייתה כאל כספת. כספת חיה, בין הצמחים לבין הפרויקטים השונים שעברו תחת ידיה של תהילה. זוכר אני את עצמי, קצין צעיר, אנרגטי, בטוח בעצמו ומשוכנע שהוא יודע (כמעט) את הכל. עליתי למשרדה של תהילה לחפש מסמך שהיה אמור להיות אצלה, ולא ידעתי שהיא מפקדת בכירה.
מסתבר שהצלחתי להרגיז אותה כשנזפתי בה "איך ייתכן שאת לא יכולה להמציא לי את המסמך תכף ומיד, כאן ועכשיו, ועוד דוחה אותי בבקשה שאחזור"? הלא גם זמני דחק, ומסמך מסוג זה שחיפשתי היה צריך להיות נגיש ללא שמץ דיחוי. כמה צעיר ונאיבי הייתי. איני זוכר אם תהילה התייחסה אלי בסבלנות, אך התקנאתי בסיווג משרדה, כמו גם בשפע הצמחים - חבריה, וניסיתי לשכפל גם את הראשון וגם את אלו האחרונים.
מאותו תפקיד בכיר ומשפיע, היא המשיכה להיות מזכירת הפיקוד העליון, ומאז שמעתי עליה על יום מותה מחברי הטוב ששרת תחתיה. אמה אפילו הגיעה לחתונתו, ומאז ילדיו אינם מפסיקים לגדול. את ההערכה הרבה שרחשנו אנו, הקצינים הזוטרים, ניתן לחוש כמעט באותה עוצמה עד היום, למרות שעדין לא נדבר על מה שהיא עשתה ועל מה שהייתה מופקדת.
תהילה שדה נפטרה לפני שנים רבות, אך זכרונה עדין טבוע במוחי, והנה העלתה חיוך על שפתותי, ואני מקווה שגם בלבכם, למרות שלא הכרתם אותה.
יש אומרים שהיא הייתה אחראית לכמה עבודות שכתבו בכירים באותו זמן, ובהם, כך עברה לה השמועה, גם ל
אהוד ברק שהיה אז הרמטכ״ל (ברק חריף מספיק לכתוב את עבודותיו בעצמו, אך כבר בצעירותו לא היה לו זמן, הכשיר הוא את הקרקע לעתיד לבוא - לתפקידים רמים ונישאים יותר ויותר, והנה הוא מגיע לעיר המלאכים, לבית כנסת רפורמי בו יתכנסו אלפי אנשים לשמוע את מוצא פיו, בית כנסת שמשך עשורים לא הניף את דגל ישראל - ואף אסר לעשות זאת. מעניין אם מהלך הביקור ניתן יהיה לראות את אותו מגן דוד בין שני פסים כחולים, או אולי לא השתנו דברים).
יושב אני ומסתכל על כל הצמחים סביבי, מלא אושר, ואסביר לכם מדוע אנחנו משקים את הצמחים-חברי-למשרד במי פיג׳י בלבד. הלא אני שותה רק מים מהברז, והמים כאן בעיר בוורלי הילס משובחים וטובים הם למדי. אך אורחים שבאים אלינו מתכבדים במים מיובאים, בבקבוקונים נאים שקל ונעים להחזיק אותם, ולרוב אותם בקבוקים לא מתרוקנים לגמרי. כך התרגלנו להשתמש בהם עד תום, והצמחים נהיו ״מפונקים״ אך רק בסיפור, לא במציאות.
הרשו לי לחזור לאותו בקבוק שנשבר (דרך פלא) וריחו הנפלא של המשקה התפשט ברחבי המשרד כולו. הבקבוק ניצב לו "באמצע הדרך" יחד עם עוד חמישה מאחיו. מדוע "באמצע הדרך"? שׁכן מישהו ניסה להגיע מעבר אליו, ובלי משים, אופס, הוא נפל ונשבר. ניחא, הוא לא היה צריך להיות היכן שהיה, וכך נאלצנו להספיג את מלוא תכולתו, לרחוץ את הרצפה היטב הלוך וחזור, וליבש את כל שאר הקופסאות שהתרטבו ותוכנן במזל ניצל. בקיצור - בלגן שלם.
מי שניסה להגיע מעבר לאותו בקבוק כמובן לא היה חלק מההמולה. אין הוא יודע כיצד נשבר הבקבוק, וודאי, כך טען ובצדק, לא צריך להשאיר בקבוקים בצורה שהם היו מונחים. אשם? הוא אשם? מדוע לחפש אשמים, קורה שנשבר משהו - לכל אחד ואחת מאתנו. הסיכום היה שחוזרים לסדר היום, ולא קרה כלום!
אותו בקבוק שנשבר וגורם שאינו אחראי ושינוי נדרש אך שאיש לא מבצע בסיפורון זה הם הפתיח לקטע הבא: "אף פעם אין אנו לומדים"!
אנחנו בשלנו
מדי שנה אנחנו שואלים את עצמנו "מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות"? אך נראה שאת מה שצריך ללמוד לא ממש הפנמנו. זמן כה רב עבר מאז יציאת מצרים, אך אנחנו עקשים, עקשנים וקשי עורף כאז. גם מהלך שבעת העשורים האחרונים, מאז הכרזת העצמאות והולדתה מחדש של מדינתנו, נראה שנותרנו בשלנו. אם כך, למי נבוא בטענות?
תירוצים כמובן יש למכביר. לדוגמה, העברת שגרירות ארה״ב, נציגותה הדיפלומטית בישראל של אחת המעצמות החזקות בעולם לירושלים, נתקלה בחומה בצורה של מתנגדים - מחד ישראלים (כולל נבחרי ציבור) שפשוט לא יכולים לשמוח בשמחתנו, וחייבים הם להצטרף לאבל ה"נכבה" - האסון של אויבינו. מאידך יהודים אמריקנים (כולל נבחרי ציבור דמוקרטים), עבורם שנאת הנשיא טראמפ מעבירה אותם על דעתם, ולפיכך ירושלים ומדינת ישראל ניתנות להקרבה.
כיוון שתשומת לב התקשורת הבינלאומית כמו גם אנשי העולם כולו נסובה לא לכיוון ירושלים ושמחתנו בהעברת השגרירות כי אם ל"הפגנות השקטות" בגבול עזה, צריכים אנו לתת דעתנו על הנעשה שם. מסכנים הנצורים שם, כל רצונם לפרוץ את הגבול - אותה הגדר הכובלת אותם בגטו פתוח - ולחזור לבתיהם (קרי כל פלשתין כולה, מלבנון ועד מצרים, מהנהרות ועד הים) ולזרוק את היהודים לים. ויוה פלשתין - מהנהר (הפרת והחידקל או הירדן, אין זה ברור, אך כל המרבה הרי זה משובח) ועד הים! אלו נוקטים באמצעים לא אלימים, ומולם חית הטרף, צבא הכיבוש, צולפים להנאתם.
שלושים, ארבעים, חמישים, מאה - מספר ההרוגים שצה״ל טובח עולה בקצב מסחרר, ואפילו נבחרי הציבור הישראלים יוצאים להפגין וקוראים לחיילי צבא הכיבוש לסרב פקודה, שכן ירי בעזתים חפים מפשע הוא פשע מלחמה, דבר שלא יסולח! אם להם מותר, ודאי שסטודנטים בבצלאל, שם בעיר הבירה כמובן, יכולים להביע את דעתם בתערוכה חדשה המבכה את המתים העזתים (בבצלאל אין חדש תחת השמש, שכן כבר תלו את נתניהו ואף השוו אותו להיטלר. הכל מותר בשם ״חופש״ זה או אחר, אין גבולות - הכל פרוץ).
באיזו רשות נקרא לעולם "אנטישמי" ו"אנטי ישראלי"? הלא קריאות הגנאי פורצות מבית - הן בישראל והן בקרב היהודים ברחבי העולם. מדוע לא יכולים בני עמנו כולם להשתתף בשמחה, שכן נסים שקורים בחיינו בעצם ימים אלו ממש לא קורים מהלך חיים שלמים משך דורות ארוכים?
אם להוסיף חטא על פשע, נחשוב על הנקודה הבאה. דווח שחיילי צה״ל ומפקדיו מסתייעים בפרקליטות הצבאית שכן גוברים הסיכויים של תביעות נגדם על
פשעי מלחמה. אך למעט המפקדים הבכירים - שר הביטחון, רמטכ״ל צה״ל ואלופיו, איך יודעים אלו המתכננים כבר להגיש את אותן תביעות במי המדובר? הלא השמות והפרטים האישיים של החיילים אינם נחלת הכלל, ומתוך כלל חיילי צה״ל, מי יודע מי מהם מוצב שם מול הגבול עם עזה?
כמובן שמיד נתנער מאותן אשליות של חוסר ידע, שכן כבר קרה במבצעים קודמים בעזה, ששמות החיילים פורסמו ברבים לאחר ש"הודלפו" לאינטרט, כולל המספרים האישיים, השיוך החיילי, כתובותיהם האישיות, מספרי הטלפון שלהם ועוד פרטים רבים ומגוונים.
למי יש גישה לכל אלו? האקרים מחו״ל? כוחות ביון וריגול של מדינות זרות? אין צורך להפריז! גופים חוץ ממשלתיים שלא למטרות רווח בארץ, כמו גם משת״פים אחרים בקרב עמנו. המילה ״בוגדים״ אפילו לא מתחילה לתאר אותם, שכן כל מלאכתם נלוזה ומטרתה לפגוע במדינת ישראל. אויבים הם מבפנים, גיס חמישי. חושבים הם שזו זכותם וחובתם, ואין איש אוכף חוק ועושה משהו בנידון, אין איש מגן על בני ישראל מפני רשעותם של בני עמם.
השנאה מבית מלבה את השנאה מחוץ, וכך התבערה כה גדולה, גבוהה וחזקה, שיבוא יום ולא ניתן יהיה להתגבר עליה, ותאכל ותשמיד היא את כל אשר ניצב בדרכה.
חברי כנסת, אישי ציבור, אמנים, סופרים ואנשי תרבות, נראה ששכחו כולם את אותו לילה הידוע בימינו כ"ליל הבדולח". תחילה ניפצו חלונות ראווה ובזזו תכולת בתים. מיד אחר כך שרפו ערימות אדירות של ספרים, הארצות הנאורות הוארו במדורות. ומשם המרחק לשריפת אנשים נצלח ללא כל בעיה, צעדון קטנטן, וכך לא פסקו הארובות של הקרמטוריומים לרוק עשן אל על, פיח הגופות השרופות.
ישראל התקפלה
לא מזמן הגיע ללוס אנג׳לס אחד מלוחמי השייטת שירדו בחבלים ממסוקים לסיפון המוי מרמרה, הספינה שהובילה את משט הטרור הטורקי לשבור את המצור הימי מעל עזה. באותו לוחם בוצע לינץ׳, כמו גם בחבריו לנשק, אך הם נשאו, בהוראות מגבוה, רק נשק-צעצוע בלי תחמושת חיה. למעלה מתשעה חודשים הוא היה בשיקום, וכנראה שהצלקת של אותו הלינץ׳ לא תרפה ממנו עד סוף חייו.
אך הוא, לוחם אמיץ ביחידת עילית, מבצע פקודות כפי המוטל עליו, ומה עשו הוא וחבריו לשייטת כשישראל התקפלה? אף לא מילה רעה, הס ואסור! מדינת ישראל התנצלה בפני טורקיה ואף פיצויים שילמה, ועל מה ולמה? וֹמדוע כך היה נכון וראוי לעשות?
כמובן שלא למדנו מלקחי העבר. קל לשכוח, שכן בעבור הדור הנוכחי העבר לא היה קיים, ואם היה וקרה, הוא נחלת העבר וכבר אינו מעניין וודאי שאינו רלוונטי, כה הרבה דברים חשובים יותר קיימים עכשיו על הפרק. כיון שהנשיא פרס ז״ל נפטר, מדוע נזכור, לדוגמה, ש
ארדואן הטורקי תקף אותו בדבוס, בצורה פומבית ומשפילה, ואף עזב את הבמה כיון שרוצח הילדים היה עליה. ״פרס, אתה רוצח ילדים״! כך הוא צעק בעוזבו את האולם.
לא רק בארץ, כי אם גם בארה״ב: ארגון זכויות האזרח ״הליגה נגד השמצה״ הקיים כבר למעלה ממאה שנים, סירב להכיר בשואה הארמנית כ"שואה". מדוע? שכן ראשי הארגון נהגו לסוע דרך קבע לטורקיה והתקבלו הם שם בברכה ובכבוד מלכים. למי ש"שואה" היא תוצר של שיקולים עכשווים, נסיעות וביקורים ושהות נעימה, אסור שיתפלא שיתייחסו אליו בזלזול ובקלות ראש כשהיחסים מצטננים. כך יצא שהשואה הארמנית לא הוכרה כשואה, ראשי הארגון הפסיקו את נסיעותיהם המתוקשרות וטורקיה תקפה את ישראל בכל הזדמנות אפשרית (וכל זאת מדוע ולמה? שכן הסולטן הטורקי בן ימינו, הוא ארדואן, פועל לראות עוד בחייו את האימפריה העותומנית קמה לתחיה מחודשת).
כמו טורקיה, גם הליגה נגד השמצה התרחקה מישראל. אך בעוד הטורקים הם מוסלמים ולא מבני עמנו, הליגה נגד השמצה היא ארגון יהודי שהוקם להגן על היהודים, רק שהיום עצם השיוך לישראל הוא מטלה כבדה משאת, וכך הצטרפו אנשי הליגה, היהודים האמריקנים, למלחמת ההסתה נגדנו. יוצא שהמוח והלב משתפים פעולה וכשהם משולבים התוצאה הרת אסון לישראל. זה טוען: "ישראל אשמה", וזה עונה: "חייבים להתקפל".
ואם ישראל, הישראלים והיהודים לא מכבדים את עצמם, מדוע שנצפה שהעולם יכבד אותנו או יתייחס אלינו ברצינות? הלא כל ההאשמות המופרחות לחלל העולם מקורן אצלנו!
כלי שבור אנחנו, ואיש לא מוכן להודות שבנו-עצמנו האחריות, ושאם מקווים אנחנו לשינוי כלשהו, הוא חייב להתחיל בנו.
וכך, כמו שספגנו כאן במשרד את המשקה המשובח שהתפזר-נזל לו לכל עבר, כך גם בארץ סופגים מהלומות אחת אחרי השנייה, וכל הטוב והיפה הולך ומתפזר, יספג ויזרק כדבר שאין בו חפץ.
במשרד הינו צריכים לדאוג שהכל יהיה מסודר ושתהיה גישה קלה. בארץ אנחנו חייבים להפנים שזכות ניתנה לנו - שיש לנו מדינה, ושאנחנו חייבים להגן עליה ועל עצם קיומנו. ניסור הענף העבות שאנו יושבים עליו כה גבוה מעל האדמה לא יועיל לנו, וכולנו גם יחד, עם כל המקטרגים מבית העומלים השכם והערב על הניסור הבלתי פוסק, נמצא עצמנו עם שברי הענף מפוזרים על הקרקע, שברי גופות מוטלים על האזור כולו.
