כשפרצה מלחמת העצמאות התגוררו במשמר העמק 600 איש.¹ סביבת משמר העמק נכללה במרחב אחריותה של חטיבת ״לבנוני״, ובסוף פברואר עברה לאחריות חטיבת ״גולני״. בארבעת חודשי המלחמה הראשונים לא הפכה אף אחת משתי החטיבות (״לבנוני״ ו״גולני״) את מחלקות החי״ש המקומיות לגדוד יעיל ומיומן, ומפקד הנפה, אברהם בן-דור, הקדיש את עיקר תשומת ליבו לביצור הישובים. התקציבים שקיבל בן-דור מפנחס ספיר, הממונה על מימון ההתבצרות במערכת הביטחון של היישוב היהודי, היו מעטים. לפי עדותו של בן-דור, יותר מאשר התעניינו תושבי עמק יזרעאל המערבי בהכנות הצבאיות, הם התעניינו בשדותיהם, כפי שהיה צפוי על-פי האידאולוגיה של השמאל הציוני, ולא פעם סירבו להשתתף במבצעים, מחשש שהערבים יגמלו להם בהצתת שדותיהם.² שהרי את הערבים מוטב לא להרגיז, ואז שלום ישרור בארץ. הם לא הבינו שעצם הציונות מוציאה אותם מדעתם.

יעקב דרור, חבר קיבוץ שער העמקים הקים את גדוד החי״ש של עמק יזרעאל ועמק בית-שאן, אחרי שהוקמה חטיבת ״לבנוני״, והוא פיקד עליו. במארס הקים אברהם יפה, בעמק בית-שאן ובעמק יזרעאל המזרחי, את גדוד 13 (״גדעון״) של חטיבת ״גולני״, ודרור הקים את גדוד 14 – ״דרור״ – של חטיבה זו, בעמק יזרעאל המערבי ובהרי-אפרים ורמת-מנשה. היו אלה גדודים מיליציוניים. גיוס חבריהם לא היה מלא והם לא תפקדו כגדודי צבא סדיר. מפקד חטיבת ״גולני״, משה מָן, סיפר: "עד שפרצו קרבות משמר העמק היו שני הגדודים רק מסגרות בלי תוכן. בפעולות הביטחוניות השתתפו רק כיתות ומחלקות, ואפילו לא פלוגות. קרבות משמר העמק פרצו לפני שהתארגנו חטיבת ״גולני״ וגדוד 14, והמגויסים הטירונים (שרבים מהם היו עולים חדשים) עדיין לא עברו אימונים ממש".³

מאיר עמית היה חבר קיבוץ אלונים ומפקד פלוגה בגדוד 14. הוא נשאר בביתו באלונים, וגם פקודיו לא היו בגיוס מלא, עד תחילת אפריל.⁴ אפרים ריינר, חבר משמר העמק ובוגר קורס הקצינים הראשון של הצבא המתארגן, התייצב במפקדה של יעקב דרור, בקיבוץ שריד, ב-4 באפריל (ביום שהתחיל קרב משמר העמק), וקיבל ממנו מחלקה של עולים חדשים לא מאומנים. מיד החליף את שלושת מפקדי הכיתות שקיבל, בארבעה חברי "הגנה" ותיקים, ממשמר העמק.⁵

קרבות משמר העמק פרצו שבוע לפני שעמד להסתיים קורס מפקדי כיתות של ״גולני״, בפיקוד שמעון אשד. חודש וחצי לפני הקרבות השתתפו חניכי הקורס הזה בהגנה על טירת-צבי, ובתחילת אפריל התאמנו ב"סדרת מנהיגות״ בג׳וערה.⁶ כשפרצו הקרבות, סייעו לחברי הקיבוץ להתגונן, והצטרפו לפלמ״ח בהתקפת הנגד. תפקידו של גדוד 14 בקרבות משמר העמק היה משני. את התפקיד הראשי מילאו חברי הקיבוץ והגדוד הראשון של הפלמ״ח, והם נעזרו בלוחמי גרוד 14 ובכוחות מחטיבות ״כרמלי״ ו״אלכסנדרוני״.

המא״ז של משמר העמק, יהודה (לובקה) יבזורי, סיפר שבשיחות המפקדים ניבא מישהו שהערבים ודאי ישמרו על השקט על כביש ג׳נין-חיפה, מפני שהיהודים עלולים לחסום אותו. הוא טען שהערבים, בוודאות, ינסו להשתלט על הכביש הזה, ולשם כך ינסו לכבוש את הישובים הסמוכים לו, וקודם-כול את משמר העמק. שלוש מאות חברי משמר העמק המבוגרים סברו שזאת סכנה ממשית, והתכוננו לקראתה. הם בחרו ״ועדת מצב״ והעניקו לה סמכויות שאינן טעונות אישור, של אסיפת הקיבוץ, מתחו גדר-תיל (שלקחו "בהשאלה" ממחנה חיל-האוויר הבריטי, השכן) סביב הקיבוץ, הקימו עשר עמדות בטון, חפרו תעלות בין העמדות, התקינו מערכת-טלפונים פנימית, וכולם התאמנו בנשק. ברשותם היו חמישים ושישה רובים, חמישה-עשר סטנים, שני מקלעים ומרגמה 3 אינטש, אחת. כל חברי המשק הוכשרו להשתמש בנשק ותורגלה תוכנית הגנה. לא כל התוכניות של ״ועדת המצב״ בוצעו, עד ההתקפה, אבל אלה שהושלמו סייעו לחברי הקיבוץ לעמוד בה.⁷

לפני המלחמה, ובחודשיה הראשונים לא נפגמו יחסי השכנות הטובים של חברי הקיבוצים – משמר העמק והזורע, והמושב יקנעם, עם שכניהם הערבים. מוכתר משמר העמק, אריה דיאמנט, התיידד עם מנהיגי הכפרים הערביים, וגם עם קציני הצבא והמשטרה הבריטים. ואליעזר בארי מקיבוץ הזורע, התיידד עם נכבדי הכפר אבו-זוריק. הידידות נקטעה, אחרי שלכפרים אלה הגיעו קציני ״צבא ההצלה״, וארגנו את צעיריהם ביחידות מקומיות. לפלאחים הזקנים, שרָטְנו והזהירו, לא היה כוח להתנגד לצעירים, ולפקודיו של קאוקג׳י. בתחילת מארס ביקרו דיאמנט ולובקה יבזורי באבו-שושא. ״אם תלכו נגדנו בכוח נפעיל כוח,״ אמר דיאמנט לנכבדי הכפר. ״אם תלכו בשלום, יהיה שלום לכולנו.״ המוכתר הערבי אמר לבני כפרו: ״דברי חוואג׳ה סאלים הם דברי אלוהים. מה שטוב לו, טוב לנו.״ אבל מנהיג הצעירים הביע דעה אחרת: ״זאת הארץ של הערבים, ואנחנו נילחם.״ דיאמנט ויבזורי הבינו ששכניהם יצטרפו למלחמה – אלה מרצונם ואלה בניגוד לרצונם. תושבי אבו-שושא, שאספו כסף לקנות משאבת-מים, קנו בו לא משאבה, אלא נשק, וחברי משמר העמק ראו את העמדות שנבנו ואת התעלות שנחפרו באבו-שושא וברוביה-תחתא. יעקב דרור ואברהם בן-דור נתנו ליבזורי מרגמה 3 אינטש ומכונת-ירייה. היה זה נשק רב.⁸

באחד מימי מארס, ירו ערבים על חבר משמר העמק כשיצא למרעה. הכדורים לא פגעו בו. ב-11 במארס ירו כמה מתושבי אבו-זוריק על מכונית שנסעה על הכביש, והרגו את גבריאל לאו, ואת יוחנן (ברנרד) שיבר, חברי קיבוץ הזורע. יחידת חי״ש, בפיקוד חבר משמר העמק, אוריאל לין, עצרה, בפעולת גמול, מכונית ערבית בוואדי מילך, גרשה את נוסעיה והעלתה אותה באש. אחרי ימים אחדים ירו תושבי רוביה-תחתא לתוך חצר משמר העמק, וחבר הקיבוץ אלישע לין נפצע בראשו. לוחמי החי״ש, בפיקוד אחיו של הפצוע, אוריאל, פשטו על הכפר, שתושביו ברחו להרים, ופוצצו בו בתים אחדים. כשהסתלקו אנשי החי״ש מהכפר רוביה-תחתא חזרו אליו תושביו.⁹

במשמר העמק ובנפה היו אנשים שעדיין האמינו כי אפשר למנוע עימות צבאי כולל. האחראים על הביטחון לא נימנו איתם. לובקה יבזורי טרח בביצור הקיבוץ שלו יומם ולילה, ״כאדם אחוז אימה״, כדבריו. כשבאה ההתקפה הגדולה הוא לא הופתע.

יהושע פלמון אמר לאריה דיאמנט, אחרי שנפגש עם קאוקג׳י ועם מדלול עבאס ב-1 באפריל: "קאוקג׳י ודאי יתקוף ישוב יהודי. אולי יהיה זה משמר העמק". כשסיפר דיאמנט ליבזורי על שיחתו עם פלמון, ענה לו יבזורי: ״בשבילי זאת לא תהיה הפתעה. עשינו כל מה שיכולנו כדי להתכונן.״ בערב כינס יבזורי את האספה הכללית של הקיבוץ. הוא לא סיפר לחבריו על פגישת פלמון-קאוקג׳י אך אמר להם: ״עד עתה חיבלו הערבים בתחבורה, במים ובחשמל, ניסו להטיל אימה. להטריד, להשבית את העבודה, לשתק את החיים, להמם את הישוב ולהמס את ליבו. יש להניח שזה השלב הראשון, ולא מן הנמנע שתבואנה התקפות על ישובים. משמר העמק... מועמד להתקפה. מצב זה מחייבנו לערנות מוגברת בכול. אין עוד בארץ משק מוכן כמו שלנו. ולא די בכך. עלינו להמשיך בביצורים. בידי השומר (בלילה) הופקדו חיי שש מאות נפש. בידי כל אחד! בידי היושבים בכל עמדה! קשה השמירה אחרי יום עבודה ארוך, ואל לנו להקל ראש. הנרדם בשעת מילוי תפקידו מפקיר את חייו ואת חיי הנקודה כולה... עלינו לעבוד, להבטיח את העובדים, לשמור ולהתבצר. לא נצליח בכל אלה בלי שנטיל על עצמנו נטל נוסף.

״כמה דברים חמורים. עלינו לדעת שכל מה שהיה עד כה — היריות, האזעקות, הפצועים – לא היה התקפה. חשוב שנדע זאת. דברים קשים יותר עלולים לבוא עלינו. האנשים בעמדות, דעו את תפקידכם. אתם עומדים כדי להילחם לחיים. ויש לעמוד עד הסוף. בשבילכם אין קו שני. מי שירגיש כי אין הדבר לפי יכולתו, יודיע על כך בעוד מועד... התצפית מסודרת ורצופה. עלינו להתחקות על הנעשה בתחומינו ובקרבת גבולותינו. על כל דבר חשוד יש להודיע למפקדה. התצפית אינה אגירת רשמים, תפקידהּ ביטחוני. הודעה ואזהרה במועדה אין לה תחליף. יעשה כל אחד כמיטב יכולתו ולמעלה מיכולתו. כל אחד במקומו. את השאר יעשה כוח החיים הטמון בגוף הקיבוצי.״¹⁰

______________

בשבוע הבא: התקפת הסחה על הקיבוצים חפציבה ובית אלפא בעמק יזרעאל המזרחי; שיקולי מפקד "צבא ההצלה" הערבי פאוזי קאוקג'י לתקוף את משמר העמק; המודיעין של ארגון ההגנה הופתע; ארגון ההגנה לא תפקד בשלב ראשון; מפקדי הקיבוצים בסביבה מנעו מחבריהם לצאת לעזרה; מפקד קורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח סירב לעזור; הנזק שבמורשת קרב מיתולוגית, אי-חשיפת ליקויים ואי הפקת לקחים.

1. אזוב, עמ' 14.
2. ראיון עם אברהם בן דור.
3. יעקב דרור "גדוד דרור" ב"אילן ושלח", עמ' 64-63 ראיון עם יעקב דרור ועם משה מן.
4. ראיון עם מאיר עמית.
5. ראיון עם אפריים ריינר.
6. ראיונות עם שמעון אשד ואריק נחמקין.
7. לובקה, "היינו חלק במערכה גדולה", בתוך "משמר העמק במערכה", עמ' 11-10; רב שיח עם חברי משמר העמק, לובקה יבזורי, ארנו בנימין ומשולם; אזוב, עמ' 28-26.
8. יבזורי ברב השיח הנ"ל
9. ראיונות עם אלישע ועם אוריאל לין.
10. לובקה, שם, עמ' 13-12; מכתב לובקה יבזורי למחבר מ-10 במארס 1983.