שר החינוך הבריטי, דמיאן הינדס, זוכר בבירור מתי קיבל את הטלפון הנייד הראשון שלו. זה היה בשנות ה-90, כאשר הוא היה בשנות ה-30 לחייו. היה זה מכשיר "סוני מארס", שנקרא כך משום שהיה אמור להיות דומה בגודלו לחטיף הפופולרי, אך כמובן אפילו לא התקרב לכך. הוא שימש לשיחות וזהו. הסיכון הכי גדול ממנו נבע מהאפשרות שיפול על כף הרגל.

כיום – כותב הינדס בדיילי טלגרף – ילדים אינם יודעים מהם חיים ללא טלפון נייד. הוא מורה הדרך שלנו, הבנק שלנו, מרכז הקניות שלנו, הספרייה שלנו ואוסף המוזיקה שלנו. הורים נותנים לילדיהם טלפונים ניידים משום שכך יכולים להיות איתם בקשר ולשמור על בטחונם. אבל, כמו כל דבר, יש לכך גם חסרונות.

הילדים של המאה ה-21 צריכים ללמוד להתמודד עם העולם הווירטואלי והעולם הממשי, וכך סכנות ישנות מקבלות פנים חדשים. למשל: בריונות. כאשר היא פיזית, אפשר לברוח ממנה; אין לאן לברוח מבריונות ברשת. עוד דוגמא: דימוי גוף וביטחון עצמי יקרים במיוחד בעידן הסלפי, וקיים לחץ תחרותי בלתי פוסק.

בשבועות האחרונים נשמעו בבריטניה קולות להטיל איסור על הבאת טלפונים ניידים לבתי הספר. הינדס מצהיר שיתמוך בכל מנהל שיטיל איסור כזה, אך מדגיש שההחלטה צריכה להתקבל בידי כל מנהל המכיר את תלמידיו ואת הוריהם, ולא בידי פוליטיקאי שיאמר לו מה לעשות. סקר של משרד החינוך העלה, כי 95% מהמורים דיווחו שבתי הספר מטילים מגבלות על שימוש בטלפונים ניידים ביום הלימודים. המשרד העניק למורים את הסמכות להחרים טלפונים ניידים ולחקור אלימות סייברית המתרחשת בבית הספר ומחוצה לו.

ואולם, מדגיש הינדס, איסור על הטלפונים מטפל רק בתסמינים ולא במחלה. לרשתות החברתיות ולחברות המשחקים יש אחריות מוסרית כלפי לקוחותיהן, במיוחד הצעירים שבהם, והענקים חייבים לפעול. הם חייבים להוריד מאתריהם גילויים של בריונות הרבה יותר מהר. הם חייבים לקדם מגוון של דימויי גוף. הם חייבים להגן על ילדים מפני תכנים בלתי מתאימים ומפני יצירת קשר בידי זרים.

הינדס אינו מסיר את האחריות מבתי הספר ומן הממשלה, ואומר שתפקיד חשוב במיוחד שלהם הוא ללמד את הילדים כיצד לזהות סכנה פוטנציאלית. הוא מודיע, כי השבוע יפיץ משרדו טיוטה של מדריך מעודכן לבתי הספר ללימוד מערכות יחסים בבתי הספר היסודיים וחינוך מיני בתיכונים. המדריכים הללו יכללו חברים, בני משפחה, בני זוג ומכרים אקראיים, כולל הקשרים הנוצרים אונליין. "אנחנו לא יכולים לכבות את האינטרנט, אבל אנחנו יכולים לוודא שכולם – במיוחד ילדים – יוכלו לנווט בעולם הווירטואלי, כמו גם לדעת מתי לצאת ממנו ולהפיק את המירב מהעולם האמיתי", מסיים הינדס.