איני זוכר בדיוק את הסיטואציה, אך יד המקרה לקחה אותי לרחוב הראשי של העיר רחובות, עיר המדע, התרבות והפרדסים. מדע ישנו - מכון ויצמן והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית (שהיום היא כבר הרבה מעבר ל"חקלאות" גרידא). תרבות, איני בטוח. ופרדסים - יובשו, נעקרו והוחלפו בשכונות מגורים. נשארו רק קומץ מהם, ואתם הסיפורים של יזהר סמילנסקי, שגם ביתו ברחוב מוסקוביץ, לא רחוק מפינת ש. בן ציון, הוא זכרון ישן נושן שרק מעטים יודעים, במקומו עומד בניין רב קומות, כמו שאר הרחוב.
זה אותו רחוב הרצל שהרבה לא השתנה בו. מנסה אני לשוא להתקל בפנים מוכרות. פעם, לפני עשורים כמה, הייתי הולך עם סבתי לעיר, ולא היו עוברים מספר צעדים, בלי שהיו עוצרים אותנו תלמידים שלה לשעבר. "שלום המורה רבקה", היו פונים אליה אנשים מבוגרים שפעם היו תלמידיה וילדיהם לצידם. כמובן הסיכוי שאפגוש מישהו שאני מכיר או שיזכור אותי הוא אפסי, שכן החיים המשיכו, ורק זכרוני נשאר שם, באותה נקודת זמן.
אישה מבוגרת הייתה עייפה מדי, או שכשלה, והעוברים ושבים האצו את צעדיהם, לא להטרד, לא להאט, חלילה לא לעצור, כה עסוקים הם, ואותה אישה, אמא וסבתא (או אולי ערירה או גלמודה), לא בעייתם היא.
אך הנה אישה צעירה, ניגשה והושיטה יד, ועזרה לאותה הגברת להתיישב על ספסל, ואף עמדה ובדקה ושאלה, אולי ניתן להתקשר למישהו, אולי תרצה הגברת כוס מים להנפש. הגברת המבוגרת התאוששה מספיק, וכנאה וכיאה לאותו דור, כבר קמה להמשיך את דרכה. "הכל בסדר", היא אמרה, "תודה ילדתי. אין צורך להטריח אף אחד. כבר עשית מעל ומעבר. תודה מקרב לב".
אותה בחורה צעירה ליוותה אותה, בדיוק בכיוון ההפוך ממנה הגיעה דקות לפני כן. גם היא, תארתי לעצמי, מיהרה ככל האחרים. ילדים בבית, סידורים, קניות, מטלות, עמידה בתור בבנק או בדואר, שוק, אולי תור לרופא, אך עבורה העולם עצר, כי היה משהו חשוב יותר - זולת שהיה בצרה ניכרת לעין.
כה נפעם הייתי, שעוד יש דרך ארץ ודאגה לזולת, שיש אהבת חינם וחסד של אמת, שנכנסתי לחנות של עלית שהייתה שם ממש ליד, וביקשתי מהמוכרת שתי חבילות שוקולד. בפנים ממוזג וכה נעים, בחוץ חום היום, שמש קופחת, הזיעה ניגרת (חסרה רק הבריכה באמצע הפרדס, כפי שתאר ס. יזהר ב"כחום היום").
יצאתי ועוד הספקתי בקלות להתייצב מול השתיים - הזקנה ו"ילדתי" (אישה צעירה ולא ילדה כלל וכלל) - והושטתי לכל אחת שקית ובה מתנת שוקולד. החיוך היה שווה את הכל.
אותו אירוע נשאר חקוק בלבי, שכן הוא היווה הוכחה נחרצת שיש עוד אנשים טובים באמצע הדרך, ממש באמצע הדרך.
נעמי שמר כבר נפטרה, גם הארץ שינתה פניה. היום כולם ממהרים, עסוקים בדברים מאד-מאד חשובים, אך פה ושם ניתן עדיין למצוא את ארץ ישראל היפה.
עברו שנים, והנה רואה אני תמונה דומה לזו של אותו המקרה. המקום: שדרות רוטשילד בת"א. הצופה מהצד: דניאל מזרחי, תושב אשדוד, שטייל עם חבר לאורך השדרה. המקרה: "חייל ניגש לאדם מחוסר בית ששכב על הארץ, דיבר אתו מעט, וכמה דקות לאחר מכן נכנס לחנות מזון בקרבת מקום, יצא עם שקית אוכל והעניק לו אותה במתנה" כך מסופר בכתבה שכותרתה "הישראלי היפה" (ערוץ שבע, ח׳ באב, התשע"ח).
מזרחי "הנציח את הרגע המרגש הזה בעדשת המצלמה שלו" וזכה במקום הראשון בתחרות תמונות שנתית (זו השנה השלישית) של ארגון "קרוב ללב": רגע של אהבת חינם.
סיפר מזרחי: "מדובר בלוחם צה"ל שעלה ארצה כחייל בודד במיוחד כדי להתגייס. יש לו את כל הסיבות הטובות 'לדלג' על מראה שגרתי לצערנו, של אדם נזקק ברחוב, ולהמשיך לדרכו. מה גם שמצבו הכלכלי של לוחם לא בשמיים. ובכל זאת, החייל שבתמונה בחר להוציא כסף מכיסו ולהעניק ארוחה לנזקק. התרגשתי לראות שגם הציבור התלהב מהתמונה ומהסיפור שמאחוריה".
התמונה אולי נגעה ללב אנשים, אך לא כך מראה חסר הבית. מסתבר שבשגרה, ישנם כל כך הרבה חברה צעירים, רובם שיכורים או מסוממים, בשדרות רוטשילד בת"א, שהם הפכו להיות בלתי נראים לשאר האוכלוסייה, לכל אותם זוגות צעירים היוצאים עם ילדיהם, לכל אותם חברה צעירים היוצאים לחפש בן או בת זוג, לכל אותם אנשים מבוגרים שזה היה ביתם, והיום השתנו פני העיר לבלתי הכיר.
אז מה קורה לאישה, בלונדינית ויפה, אמריקנית שהגיעה ארצה והחום והלחות השפיעו עליה כך שהתעלפה, כן בדיוק שם בשדרות רוטשילד? עברו האנשים כאילו שהיא סמרטוט, אשפה, דבר שאין בו חפץ. "הסבר פניך לתייר" נוסח העשור הנוכחי (וזה מקרה שכך בדיוק היה).
טוב שיש תיירים, מבקרים, זרים, דוגמאת אותו חייל בודד, שעוד עוצרים. אנשים שאכפת להם. אנשים, בדיוק כמו אותה אישה צעירה ברחובה הראשי של רחובות, עיר ה"תרבות", שעצרה ועזרה לאישה מבוגרת שכשלה בדרך.
ומאתר הבית של הארגון: תחרות תמונות - עין טובה מדי שנה, בימי בין המצרים, עורך ארגון קרוב ללב תחרות תמונות נושאת פרסים בנושא אהבת ישראל. 10 התמונות הנבחרות מוצגות במיצג מיוחד למרגלות רחבת הכותל המערבי. התחרות מתקיימת דווקא בימי בין המצרים, ימים בהם עבר עם ישראל חורבן שארע בשל שנאת חינם. התחרות והמיצג נועדו להגביר את המודעות והשייכות לאהבת החינם שפועמת בתוכנו.
