|
|
זהות לאומית [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בחברה הישראלית מתרחשים תהליכי עומק שלא לכולם אנו שמים לב במידה הראויה לחשיבותם לעתידנו. מרבית התהליכים מתרחשים במרחבי התפר שבין שלושה השסעים החשובים ביותר: יחסי יהודים-ערבים, ימין ושמאל, דת ומדינה. לאלה יש להוסיף את דימוי צה"ל בעיני הציבור, כפועל יוצא מתפקודו תחת מנהיגות הפיקוד הבכיר בעשור האחרון ובמיוחד הפיקוד הבכיר הנוכחי. מאמר זה לא יעסוק בשאלת צה"ל, אעל-פי שלאישור חוק הלאום השלכות גם על יעודו, מבנהו וזיקותיו לחברה האזרחית.
בתהליך הקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית נותרו עד היום מספר בעיות יסודיות פתוחות:
א. גבולות
ב. זהות לאומית
ג. יחסי דת-מדינה
ד. עיצוב מעשי של אופי המשטר
ה. יחסים עם המיעוט הערבי
ו. קשרים עם יהדות העולם
חוק הלאום, שחוקק השבוע לאחר ויכוחים אין קץ ו-70 שנות עצמאות, מתייחס לחלק מנושאים אלה ובמיוחד להגדרת זהותה ומהותה של מדינת ישראל. ככזה הוא נוגע נגיעה קריטית בשסעים הנ"ל ומהווה החלטה היסטורית. בקונטקסט של יחסי יהודים-ערבים, הוא סותם את הגולל על האשליה שמדינת היהודים תהפוך ברבות הימים למדינת כל אזרחיה. אשליה זו משותפת לחלק מערביי ישראל, לדעתי לחלק לא קטן מהם, ולאגף הפוליטי-אידיאולוגי של השמאל הקיצוני. אצל קבוצה קטנה נוספת של אתאיסטים "מושבעים" זהו פתח המילוט מ"איום ההדתה" כביכול המרחף על מדינת ישראל.
התסכול שפקד חוגים אלה בעקבות אישור החוק, יקצין עמדות בתקופה הקרובה בין קוטבי השסעים הנ"ל. לדעתי, זהו מסלול שלא ניתן היה להימנע ממנו והוא גם בלתי הפיך. הזמן יחולל שני שינויים חיוביים: הסתגלות לחוק ולפרושיו האופרטיביים, ועידכונים לאותם סעיפים שבהם לא השכילה ההחלטה הנוכחית להכריע הכרעות חותכות וחד-משמעיות. תסכול זה יקצין בתקופה הקרובה את עמדות השוליים המתנגדים לו גם כלפי עם ישראל ומדינת ישראל. אצל הערבים: בשל המשמעות הפוליטית העקרונית וארוכת הטווח של ההכרעה הערכית, ואצל היהודים: משום שבעזרת החוק מתקבעות שתי עמדות המפרשות פרוש אופרטיבי את המושג "מדינת הלאום של העם היהודי". ראשית, יש רק ריבון אחד בטריטוריה הריבונית של ישראל וריבון זה הוא העם היהודי. שנית, היסודות החוקיים והתרבותיים ההיסטוריים של ישראל, יהיו דומיננטים, בחיים הציבוריים. בכלל זה יהיו: נרטיבים, עובדות ומנהגים השאובים מהעבר היהודי, מהתנ"ך ומההיסטוריה של העם היהודי בארץ-ישראל, לרבות העובדה (הכלולה גם במגילת העצמאות) שבכל שנות גלותו חתר העם לשוב לכאן; ועתה הוא מאשר שהגשים חתירה זו ואף חוגג אותה.
שוויון חובות
אחד ההישגים המובהקים של החוק, הוא סיום ויכוח הסרק: מה קודם למה - יהודית לדמוקרטית או להפך? רוח מגילת העצמאות, שציינה במפורש שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, הבהירה שהיא חותרת למשטר בעל מאפיינים דמוקרטיים שוויוניים לכל, אולם לא הציבה "זהות" בין השניים. החוק עושה את ההבהרה הדרושה. ברמת הפרט, אזרחי המדינה יזכו לשיווין זכויות מלא (וגם לשוויון חובות - כולם שווים לפני החוק). ברמה הלאומית, ריבון אחד, הריבון היהודי, ואין בכך חלוקה עם אחרים. בהרחבת הפרשנויות לחוק, בעיתוי שיתאפשר, יושלמו הדברים גם בשאלת גבולות הקבע.
בשאלת מעמדה של השפה העברית כשפה הראשית במדינה, מבלי לקשור אליה באותו מעמד את הערבית או כל שפה אחרת, תיקן החוק לקונה יסודית. מדינת לאום היא מדינה המקנה לתרבות הלאומית עדיפות על פני כל תרבות אחרת. השפה וכל מה שנגזר ממנה הם חלק מהתרבות. על החוק להיות עקבי ועל כן להציב את העברית במקומה הראוי. כמחווה לערביי ישראל, אם ישכילו להטמיע את החוק ולחיות על פיו, ניתן לתת לשפה הערבית מעמד בכיר בישראל, אולם לא שוויון עם השפה העברית; לסמלים חשיבות משל עצמם מעצם היותם כאלה.
החוק מציב סימני שאלה וקריאה בפני האזרחים הערבים של מדינת ישראל: אזרחותם אינה כפויה עליהם. היותם אזרחים, משמעה שהם כפופים לחוקי מדינת ישראל. העובר על החוק עבירה פסיבית, כלומר אי-ציות ללא חתרנות אקטיבית נגד המדינה, הוא עבריין, שצפוי לענישה הקבועה בחוק. עבירה אקטיבית או חתרנות פעילה, גובלת בחוסר נאמנות ואף בבגידה עשויות לשלול ממנו את אזרחותו. אני מעריך שפרשנויות אלה יתבהרו במשך הזמן, כאשר יופעל החוק הפעלה תקנית, שוטפת. ערביי ישראל מגדירים עצמם פלשתינים וגורסים זיקה לאחיהם שמעבר לגבול. שני הדברים אינם בעייתיים ברמה ההצהרתית. הם עשויים להפוך כאלה אם פרשנותם האופרטיבית תעבור את הגבולות הנ"ל. העם היהודי מנוסה מאוד במצבים, בהם יהודים חיים בשתי מדינות ריבוניות שביניהן עשויים לשרור שלום אבל גם עויינות או מלחמה. סימפתיה לאחים שמעבר לים או מעבר לגבול, היא עניין טבעי ומובן; העדפת נאמנות לאחים שמעבר לגבול כארגון עוין למדינה בה אתה אזרח - היא בלתי- נסבלת. התאמת אורחות החיים למציאות החוקית החדשה, מחייבת הסתגלות שיש לקצוב את משכה.
לאחרונה נשמעו קולות המציעים לבג"ץ "ליזום" חד-צדדית הרחבת סמכויותיו ולפעול לביטול חוקים גם בתחום חוקי היסוד, שכאמור מעמדם הוא כשל חוקה. אני מקווה שאף אחד בבג"ץ לא יתפתה לרעיונות אלה. אם בכל זאת יכשל בג"ץ במבחן השכל הישר, לא יהיה מנוס מחקיקת יסוד מבטלת המגדירה במפורש את חוקי היסוד מחוץ לתחום סמכויותיו של בג"צ.
משאושר החוק, יש להקפיד על קיומו ועל התאמת דרכי ההתנהלות של המדינה לעובדה שזהו חוק-יסוד, דהיינו: חלק מהחוקה שבדרך. לאחר שנת ניסיון, יידרש, אל נכון, מקצה שיפורים הן בהגדרות והן באשר לכללי האכיפה. מציע לכולנו לסיים בזאת את הוויכוח, שלאחר אישור החוק הוא ממילא ויכוח עקר, ולגשת ברצינות ליישומו.
