אבא

עלינו ארצה משפחה צעירה, אבא ואמא וילדים שלושה. נפרדנו מהמשפחה המורחבת המגנה והכול בחיינו השתנה, ולחפש פרנסה אבא פנה.

אבא, עלית ארצה, עם כל התעודות, החליפות והעניבות, שמעידות שהיית שם מורה מדופלם. ופה במדינת ישראל, הציעו לך עבודה כפועל ולא היית מוכן לקבל ואתה לא מתכוון להפריח את השממה ולא לעסוק בעבודת האדמה. אתה אדם משכיל וגאה, ומגיע לך לעבוד במשלח יד יאה, אתה לא מוותר ודורש עבודה במקצועך כמורה.

בגלל שידעת ערבית, בכפר ערבי קבלת משרה בהוראה. לגמרי לא בשמחה, עברת לגור שם עם המשפחה. במדינת היהודים גרת בכפר של בני דודים, שלא כולם נחמדים וגם עם קשה לך להשלים. עלית למשרד החינוך בבירה, דפקת על השולחן וביקשת "העברה". דורגת כ"מורה בלתי מוסמך", תואר מפלה ולגמרי לא מוצלח, וככזה, רק בישוב סְפַר לך יאה להיות בו מורה, עד שתעבור הכשרה ו"מורה מוסמך" תהייה.

אמא התעקשה ונשארה תקועה במעברה, בשרון. חשבה, שאם תלך אחריך למדבר, בגבול הרצועה, שבמסתננים זרועה, המשפחה עלולה להיפגע והיא לא הייתה מוכנה לחיות שם בסכנה. לא נותרה לה ברירה. אמא נשארה עם הילדים במעברה בודדה, אבודה וזרה כואב ומר לה ללא אבי ילדיה וללא בעלה.

ואתה פנית ל"גבים דורות", היום שדרות, שם היו לך מגורים, שאנו כלל לא מכירים. מעולם לא באנו אליך לביקורים.

אצלנו היית אורח נוטה ללון. הגעת באופן קבוע פעם בשבועיים, או אחת לשבוע, הבאת לנו ביסקוויטים וסוכריות, ספרת לנו מעשיות, מעט חוויות וחזרת בלעדינו להיות. לא אחת, השארת אישה בהריון, שילדה ארבעה ילדים בציון, בזמן שהיא לבד ואתה שם. ובמשך השנים, הפכנו למשפחה "מרובת ילדים" ויש שיאמרו "ברוכת ילדים".

האם הילדים גרמו לך שמחה וברכה, כשאתה כל הזמן עסוק בעולמך, ואתה לבדך ואנו ואמא לבד? איכּךָ? רוב הזמן, אתה אינך... לא נוכח, ולא מושיט יד...

לילדים שבהעדרך נולדו היית זר ולא מוכר. לא הייתָ כשאימא ילדה ואושפזה בבית חולים. השארת אותנו עם דודה שאותנו הזניחה וחשנו אומללים. שבוע ימים שלחה אותי לבית ספר, בלי לסרקני ובלי לקשור לי סרט, וזה היה מביש ומשפיל וממש לא בסדר.

לא באת אותנו לראות, כשהיינו חולים ועמדנו למות, לא הבאתָ אותנו לרופא כשחלינו במחלות ילדות ולא כשעברנו חורפים קרים עם שיטפונות ורוחות חזקות, והיה לנו רטוב וקר ולא היו לנו מספיק בגדים ושמיכות. לא השכבת אותנו לישון ולא ספרת לנו סיפורים. לא עזרת לנו בשיעורים, ולא באת לאספת הורים. לא הלכתָ לקניות ולא ידעתָ אם יש לנו מה לאכול, ולא קמת אלינו בלילות ולא הפרענו לך לעבוד.

ואין לך מושג עם אלו תנאים אמא מתמודדת וכמה בדידות ואחריות על כתפיה מוטלת. וכמה היא סובלת בשקט ומתפללת ולמציאות אחרת מייחלת. וכוס דמעותיה על גדותיה עולה ולא יודעת מתי תגיע הגאולה!!!

למען האמת, אנו לא יודעים כמה לך היה קשה, ומה בזמנך הפנוי אתה עושה, ואיך אתה מרגיש כשאתה לבד לבד, בלי אף אחד. ועם מי ומה אתה אוכל ואיך התרגלת שעליך לבשל!!! וכמה אתה חושב על אמא ועל העוללים והאם לפעמים הגעגועים אותך שוברים? והאם יש רגעים שאתה מתפרק ומשתוקק את ילדיך לחבק?

ואותי שאהבת מאוד, התגעגעת אלי? חשבת כמה אני אותך רוצה לראות ואיך אני מונה את הדקות? אתה קולט שאנו גדלים כ"יתומים"!!! האם אתה בוכה עליך ועלינו לפעמים? וכמה לך קשה שאין שום אמצעי קשר ואין לך מושג אם אצלנו משהו לא בסדר?

ואולי טוב לך שאתה עם עצמך ואיש לך לא מפריע ואתה בעבודה יכול להשקיע ולהתקדם ולהיות מורה בעל שם?

בחופשה הגדולה, ציפינו להקלה, הזדמנות לבלות חודשיים עם הילדים, אך שוב אתה לוקח את מקל הנדודים, ויוצא לחפש שקט מהבית הרועש והצפוף. יושב בגן ציבורי, בעשן סיגריות אפוף, לומד כדי להצליח במבחני "הסמכה" שיביאו את השמחה ויזכו אותך בתואר המבורך, "מורה מוסמך" ויאפשרו לך "העברה", חזרה למעברה, שם משפחתך את חייה מעבירה.

אחרי תריסר שנים, עברת את כל המבחנים, היינו יחד אתך בעננים, כשזכית בתואר המובטח "מורה מוסמך". לא אבדה התקווה הרגע המיוחל בא. קיבלת עבודה בסביבה, קרוב למעברה שגרנו בה, עם משכורת יותר טובה וה"יתומים" שהיו זקוקים לאהבה, סוף-סוף זכו באבא והשמחה רבה...

חיפשת את מקומך בבית, שהיה מלא ילדים ורעש לא רגיל. אני מניחה שבכלל לא היה לך קל לעזוב את השקט ואת החופש המהולל שהיה לך שם.

ואולי שכחת שילדים אינם מלאכים, ושלפעמים הם מתנהגים כמו פרחחים, לפעמים קוטפים איזה פרי בוסר מגינת השכנים, לפעמים מכים את מי שאותם הפיל או השפיל ולפעמים מתחצפים ושיעורים לא מכינים, וכל מה שהם צריכים זה שאותם יבינו, יקשיבו להם ואת חטאיהם "ילבינו".

ואתה רצית להשליט משמעת וסדר בעדר התועה, שגדל בלי רועה, והשתוקק לחיבוק מאבא, איש החינוך. היית נוקשה, את שבטך מהם לא חסכת, לא סלחת, לא חיכית. הכית ואת זעמך בהם כילית. שגית, חטאת, עווית. הם לא יסלחו לך על המכות, שהיה עליהם לספוג, שהפכו בנפשם לצלקות.

בכול פעם שהיית מכה, הלב של אמא היה בוכה והיה פורץ ביניכם ריב שכמעט את הבית החריב, הפר את השלווה, שאתה היית רגיל לה, והיא לה ייחלה. ואנו היינו אחוזי חלחלה...

ועוד סיבה למריבה, היה התקציב הדל, שבידיה הופקד, וכמה שהשתדלה לא לקנות "מותרות", לא שפע בשר ולא פרות, היה ברור, שממנו אי-אפשר להשביע תשע נפשות.

והיא התחננה וביקשה תופסת לתקציב, אך, אבא, לא היית אדיב וגם לא נדיב וצעקת "שאין לך"! ושוב התחלתם לריב.

כל כך חלמנו שאבא, בחיינו יהיה נוכח ומעורב, אך כשהוא שב, חלומנו נכזב. שובך הביתה לא הקל על אמא, יום יום מטעמים לך הכינה, כי הבינה שמגיע לך פיצוי ראוי על התקופה שבה היית חצוי ולא מצוי.

שמת לב שהיא מקריבה למענך מהאוכל של הילדים ולעצמה היא קצצה רק בצל ופטרוזיליה ואכלה עם חתיכת פיתָה ושום מאכל אותה לא פּית֚ה וגם לא הסכימה שתקנה לה שמלה ולא רצתה שום דבר לעצמה. נתנה את כל הלב ועשתה הכל שאיש לא יתלונן ויישאר רעב.

ראיתי אותך אבא מתייסר נורא ומסביר לאמא שהמצב לא מותיר לו ברירה ושתדע שאתה באמת לא אדם רע והבנתי אבא שאתה לא יכול לתת לה עוד קצת, כי את המשכנתא, הארנונה, החשמל, המים, הגז והמיסים, צריך לשלם וצריך לקנות בגדים ונעלים לילדים בחגים ומשכורת המורה שהייתה עלובה נורא, אלצה אותו להקציב לכל דבר רק קמעא ולא היה מספיק לגדל בה שבעה.

וגם הבנתי, כמה קשה לאמא להסתפק במועט...

אבא עבד ולמד והיה אדם נאור, ואמא "קפאה" ולא זכתה מכל האור, הוא התקדם קדימה, והיא נותרה רק אמא. והיא לו, לא התאימה. היחסים ביניהם הפכו לעכורים והם האכילו זה את זו מרורים. וזה כרסם את לבנו והרגשנו שכול זה בגללנו. וחששתי אוטוטו הם נפרדים...

דאגתי. מה הם יעשו עם הילדים?

המריבות ביניהם נעצו בי סכין, כאבתי והתביישתי ולא יכולתי להסכין, הרגשתי שהבית אינו עוגן ולא חוף מבטחים ובכול רגע הם עלולים לעלות על שרטון לפוצץ את "החבילה" והכול ירד למצולה. בכיתי בשקט. מה יהיה עם העוללים?

לא העזתי לשפוט מי מהם צודק ומי טועה. כשהכול ביניהם הסתבך, לא ידעתי עם מי אלך ולא רציתי לפגוע, לא בו ולא בה, והתפללתי, שתהייה ביניהם אהבה, ושלא ייפרדו ושיהיו לנו אמא ואבא. הייתי קטנה, כביכול, דבר לא מבינה, ישבתי בשקט בפינה, בוכה עליהם, מוטרדת ומחפשת מוצא, מה למענם אני עושה ואיך אני עוזרת ואותם מצילה, לפני שהם טובעים במצולה...

כשאימא שלחה אותי לקניות, לחם ומרגרינה, תרנגולת זקנה וירקות, כמו גדולה על המקח עמדתי וכשהצלחתי לזכות בהנחה,שמחתי ל"חסוך" כמה גרושים, שלכלכלת הבית נחוצים. לפעמים, הייתי מוצאת סיבה, יוצאת לשדות החקלאיים בסביבה,ללקט בוטנים, או תפוחי אדמה, או אפונה, להביא לאמא מעט מהלקט, וייחלתי שזה יביא הביתה מעט שקט!!!

ולעתים, בסוף יום הלימודים עברתי בשדות וביקשתי שיתנו לי עבודה בחקלאות, באיסוף בוטנים או תפוחי אדמה, כדי להרוויח כמה גרושים עבור אמא, והתחננתי בפניה, שאבא לא יידע, כדי ש"כבודו" לא יפגע... את המעט שהרווחתי נתתי לה, ולא קניתי לעצמי שוקו או לחמנייה, רק רציתי שירווח לה.

הייתי רגישה והפנמתי שיש בבית, התמודדות קשה עם בעיות פרנסה. ניסיתי לעזור, וזה היה רק טיפה בים המחסור. הבנתי שהוריי אינם דוגמה לחיים שאני רוצה לעצמי לבנות, חיפשתי מקום לברוח מכול המערבולות, שאפתי לחיים עצמאיים, בלי תלות, וקלטתי שלימודים יאפשרו לי מילוט מעוני וממריבות.

הלכתי ללמוד ל"בגרות" בערבים, וחזרתי כשישנו ולא שמעתי יותר ריבים. עשיתי הכל כדי לעבוד ולהרוויח ולהוכיח, שיש דרך אחרת לחיות, בלי תלות ובעצמאות.

במרחק השנים, אני מגלה כמה הוריי היו אומללים, מנותקים זה מזו וחנוקים, היא עם, והוא בלי, הילדים, ורק בנס הצליחו אותנו בדוחק לפרנס, וכמה שהיחסים ביניהם הפכו מקולקלים ומקוללים, שהותירו אותנו חסרי ביטחון ומבולבלים, וכמה קשיים הם עברו מהרגע שעלו עד שראו אותנו גדלים והופכים לפחות תלויים.

תמונתה של אמא עומדת ומתחננת בפני אבא ואומרת לו שהתקציב לא מספיק לכלכל תשע נפשות, והיא נדחית, כאילו ביקשה לעצמה עוד שמלה או תכשיט, נועצת בי סכינים בלב, וחוזרת אלי שוב ושוב. כמה הייתי רוצה להביא לה מכל טוב ביד רחבה ולפצות אותה על סבלה, ואני לא יכולה וזה מאוד עצוב. בכול פעם שאני הולכת ל"סופר" וקונה כל מה שאני צריכה, בלי לבקש ובלי להתחנן ובלי צעקות ומריבות, אני מבינה שהצלחתי לעשות "תיקון" והוריי לימדו אותי שיעור חשוב בחיים, איך לעשות אחרת. למזלי אנו חיים היום בתקופה שונה של שפע, ואין מה להשוות לתקופת הצנע...

באהבה להוריי, שנטלתי חלק בייסוריהם.