בשנים 1939-1936 היו רוב הדרוזים הארץ ישראלים קשורים בקשרי ידידות עם יהודים ועם ערבים שהתנגדו לתוקפנות של חג' אמין אל חוסייני. לעומת זאת, הושפע גדעאן עמאשה, תושב הר הדרוזים, מהתעמולה האנטי ציונית. ב-1937 הוא עבר את הגבול לארץ ישראל, הצטרף לכנופיה של יוסף אבו דורה, והשתתף בפעולות טרור בכרמל ובגליל התחתון. כשנוכח לדעת שרוב הדרוזים הארץ ישראלים מסתייגים מאבו דורה, ושהמוסלמים והנוצרים הארץ ישראלים עוינים את הדרוזים, הוא ערק מהכנופיה, והצטרף למחנה הפרו-ציוני של משפחה אבו רוקון בעספיא.¹ בגליל המערבי פעלה זמן מה כנופיה דרוזית אנטי-יהודית קטנה. מפקדה, רבאח עוואד, מהכפר מזרעה, היה כפוף לאבו דורה. בהשפעתו של צאלח, בנו של שייח׳ חסן חנפס, נטש עוואד את אבו דורה, והצטרף עם פקודיו לדרוזים הפרו-ציונים.²

יחסים מיוחדים נקשרו בין ה"הגנה" לבין הכפר דליית אל כרמל. שני צעירים, בני כפר זה, שרצחו ערבים, התחבאו מפני המשטרה בקיבוץ כפר החורש. הודות להשתדלויותיהם של אבא חושי ועמנואל ילן, ביטלו השלטונות הבריטיים את ההאשמות נגד השניים. כשחזרו לכפרם, שכנעו את בני גילם לשתף פעולה עם ה"הגנה"."³

כאשר גבר הטרור, בתחילת 1938, השתבש הקשר בין הדרוזים הפרו-ציונים מהכרמל, ובין ידידיהם היהודים, והם נפגשו רק בסתר. סלימן שריף אבו רוקון מעספיא, ופאיד חסון מדליית אל כרמל, לבשו בגדי נשים והתגנבו ברגל לכפר חסידים, דרך השדות. אבא חושי, עמנואל ילן וקצין מודיעין בריטי, (איש הקשר של הצבא הבריטי עם הדרוזים) באו לכפר חסידים במכונית מחיפה. אחרי הפגישה הזאת התגייסה קבוצת דרוזים לצבא הבריטי, וסייעה ללוחמה נגד הכנופיות. פאיד חסון וגדעאן עמאשה, שהתגייסו ליחידת מודיעין בריטית, נשתלו בכנופיות הערביות וסייעו ללכוד את חבריהן, וקבוצת הדרוזים לחמה יחד עם ה"הגנה" נגד הכנופיות, בקרבות פנים אל פנים, בסביבות שפרעם ובהרי הכרמל.

פקודיו של אבו דורה הרגו את חסן אבו רוקון ב-27 בספטמבר 1938. בנו, נג׳יב, סיפר: "אבי התגורר בעכו. שני אנשים שהכיר ביקרו בדירתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם אל החוף. הם הכניסו אותו בכוח למכוניתם ולקחו אותו לכאוכב אל היג׳א שבסביבות הכפר תמרה, בגליל התחתון. שם עשו לו אנשי הכנופיות משפט שדה – חקרו אותו וגזרו את דינו למוות, על שסייע ליהודים. השייח סלח סלימן מתמרה ביקש לחוס על חייו, ואמר: 'אני אערוב לו. ואם הוא יטעה טעות קטנה נוספת, אני אשלם מדמי. אבל ראשי הכנופיות מאנו לשמוע והוציאו אותו להורג. אחרי מותו של חסן אבו רוקון היה אחיו, שייח' לביב, הראשון באנשי הקשר של הדרוזים עם היהודים.⁴

פרשה זאת ודומות לה הניעה נכבדים מעספיא לרדת לקיבוץ יגור, ולהודיע שהם מייצגים קבוצה גדלה מבני עדתם. הם סיפרו שהם סובלים מאוד מידם הקשה של אנשי הכנופיות הערביות. חברים מיגור הזעיקו את אבא חושי, וסוכם שתושבי הכרמל הדרוזים יפעלו שכם אחד עם אנשי ה"הגנה" נגד הכנופיות.⁵

גם את שייח׳ חסן חנפס משפרעם הרגו אנשי הכנופיות. מוסלמים משפרעם, שחמדו את אדמות שכניהם הדרוזים, הלשינו עליו בפני השלטונות הבריטיים וסיפרו להם על קשרים של השייח' עם אבו דורה, והוא ברח והסתתר, עד יעבור זעם, ביבנאל, בביתו של איש הש"י, יהושע פלמון.

ואחרי שחזר לשפרעם, ב-4 בינואר 1939, נרצח. על מה שאירע באותו יום מעידים המברקים ששלחו תושבי עספיא ודליית אל כרמל לחורן וללבנון, אל מנהיגי העדה – סולטן אטרש; אסעד קנג ספוריס, ומג׳יד ארסלן: "הצילונו מן הסכנה! הקיפו אותנו שלוש מאוח מזויינים, פרקו נשקנו, לקחו ספרי הקודש. טִמאו ספרי הקודש. האשם הוא אבו דורה!" שייח׳ לביב אבו רוקון כתב לאחיו של סולטן, עזאם א דין חלבי, מהכפר דליית אל כרמל, ב-4 בינואר 1939: "נכנסו אנשים מזויינים לשאפר-עאמר. לקחו את איש הדת, השייח, חסן חנפס, ועוד שני אנשים, והרגום ביריות מחוץ לכפר. הרגו גם את קאסם א זמם, דרוזי, מדליית אל כרמל." בחקירה התברר שרוצחו של שייח חסן חנפס היה ערבי מחברון, שהועסק בשדותיו, כפועל שכיר. אבל בני משפחת חנפס ומקורביהם הסיקו מסקנה כוללת: המוסלמים רוצחים. הדרוזים משפרעם נשבעו לנקום: עקרו את כרמי הזיתים שלהם, שלחו את נשיהם וטפם למקום מבטחים. הסתתרו בהרים וציפו לשעת כושר.

צלח חנפס, בנו של שייח׳ חסן, למד במכללה הדתית הדרוזית בחצביה שבלבנון. אחרי מות אביו חזר לכפרו, והקים, יחד עם סלים אלעלין, ארגון להגנה עצמית. ארגונים דומים הקימו פאיז חסיין ויוסף והבי, בדליית אל כרמל, ושניים ממשפחת אבו רוקון: שריף, בנו של חסן אבו רוקון, ולביב, בנו של חסיין מעספיא. השלטונות הבריטיים, הסוכנות היהודית וה"הגנה", סייעו לחבורות אלה, ואבא חושי היה איש הקשר. הארגונים הדרוזיים שיתפו פעולה עם משפחת נשאשיבי הירושלמית, שהייתה יריבה של משפחת אל חוסייני, והיהודים קראו להם "כנופיות השלום". ב-939ו, בפגישה השנתית של הדרוזים בנבי שועיב, בחג הולדת יתרו, הסכימו רוב הנכבדים, מי בפה מלא, ומי בשתיקה, לסייע ליהודים ולבריטים במלחמתם נגד הכנופיות של משפחת חוסייני!

אחרי שדוכא המרד הערבי הגישו הדרוזים משפרעם מאה ושלושים תביעות משפטיות נגד אנשי הכנופיות המוסלמיות שפגעו בהם בתקופת המרד. על שישה מהנתבעים נגזר מוות, והם הועלו לגרדום, על-אף השתדלויותיהם של מנהיגי המוסלמים והנוצרים אצל השלטונות. האחרים חיכו למשפטם. השלטונות, שחששו מהתלקחות המרד מחדש, הציעו למנהיגי הדרוזים, המוסלמים והנוצרים, לארגן "סולחה". אנשי הקשר היהודים יעצו לדרוזים להסכים להצעת הבריטים, בתנאי שבסולחה ישתתפו גם בני משפחת נשאשיבי, אויבי החוסיינים. הבריטים והחוסיינים דחו הצעה זאת.

משלחת נכבדים דרוזים מסוריה ומלבנון, שהוזמנה לתווך בין הדרוזים למוסלמים, הגיעה לארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1939: חמישה נכבדים, בראשותו של עבד ג׳עפר עביט אל אטרש. חברי המשלחת שמעו את גרסותיהם של שני הצדדים. למופתי של צפת, שייח׳ אסעד כדורה, שטען כי הדרוזים פגעו במוסלמים, ענה ג'עפר אל אטרש: "המוסלמים אשמים. הם תקפו. מי שמגן על נשים וילדים איננו אשם. המוסלמים הביאו שואה על עצמם. רצח איש הדת, חסן חנפס, הוא פשע שמחייב כל דרוזי לנקום את דמו, ובושה לא לנקום." עביט אל אטרש אמר למוסלמים: "חשבתם שנפקיר לחסדכם את הדרוזים של ארץ ישראל. אלמלא שלטונות אנגליה וצרפת היינו יוצאים לעזרת אחינו בשאפר עאמר עם גדוד פרשים, ומלמדים אתכם לקח שייזכר לדורות. אם תעברו על החוק, גם הדרוזים יעברו על החוק."

המשלחת קבעה את תעריף הפיצויים שיתנו המוסלמים לדרוזים: 275 לא"י לכל הרוג. הסולחה נחוגה בשפרעם ב 4ו בינואר 1940, בהשתתפות מנהיגי המוסלמים, הדרוזים והנוצרים הארץ ישראלים, ונציגי השלטונות. עוזרו של אבא חושי, שלמה אלפיה, דיווח לו: "הדרוזים סימנו אחד-עשר מקלות. כמספר הנרצחים הדרוזים. בראש כל מוט הייתה כאפיה לבנה. כל בעל זכות על נרצח בא לפני הוועדה לשלום וקשר קשר בכאפיה. הקשר סימל את אי-האיבה כלפי האשם ברצח."

הסולחה לא שיבשה את הידידות בין משפחות אבו רוקון וחנפס, ובין היהודים. הנכבדים, חברי המשלחת מסוריה ומלבנון, נפגשו עם אבא חושי, ואחד מהם, חמזי דרוויש, קיבל ממנו מתנה: מחרשה מודרנית. נושא השיחה בין נכבדי הדרוזים מחו"ל ובין חושי היה: האינטרסים המשותפים של היהודים והדרוזים.

בחודשים הראשונים של המרד הערבי קיבלו היחידות הבריטיות שפעלו נגדו את המידע המודיעיני מהש"י של ה"הגנה". לימים קנו יחידות אלה, בכסף רב, מודיעים דרוזים שדיווחו להן במישרין, והסוכנות היהודית צמצמה, על כן, את תקציבו של אבא חושי למטרות איסוף מידע. צאלח חנפס, שלא הבין מדוע יבש מקור הכסף, חשד בחושי שהוא מפנה את הכספים ליעדים אחרים, ואולי לכיסו הפרטי. על כן השמיץ אותו בכפרים הדרוזיים ובאוזני ידידיו היהודים. חנפס סיפר שאחרי הקמת המדינה התנקם בו חושי, ושבגללו הופקעו כמה מאדמותיו. חנפס היה חבר הכנסת השנייה, אבל לשלישית לא נבחר. לדבריו היה חושי אשם גם בכך. שלושים ושלוש שנים אחרי מלחמת העצמאות אמר צאלח חנפס: "היהודים שילמו לי רעה תחת טובה. אני כמו הכושי שעשה את שלו, ויכול ללכת. היהודים העדיפו לכרות ברית עם דרוזים שהיו אויביהם לפני קום המדינה. אחד מהם הוא ג'בר מועדי.⁶ עקב הסכסוך עם חושי חדל צאלח חנפס להיות איש הקשר של הדרוזים עם היהודים.⁷

חנפס ודרוזים אחרים שהתאכזבו מחושי חיפשו ומצאו ידידים יהודים אחרים: מרדכי שכביץ, שרכש אדמות למען הקרן הקיימת לישראל, ורוכשי אדמות אחרים, שומרי שדות ואנשי הש"י: גיורא זייד, אמנון ועודד ינאי, ואחרים. המוכתרים של הקיבוצים חניתה ואילון, אמנון ינאי ודב ירמיה, התיידדו איתם בימי מלחמת העולם. כך גם עם קצינים וחיילים סורים ששירתו בצבא הבריטי ב-1939, ושחנו בצפון ארץ ישראל, לאחר שכבשה בריטניה את סוריה ב-1941. פרשים סורים השתתפו במסיבות שנחוגו באילון ובחניתה, הוזמנו לצפות שם בסרטי קולנוע, וסייעו להם בהברחות נשק. שניים מקציני יחידת הפרשים שחנתה ליד קיבוץ אילון היו דרוזים: בן משפחת קאסם, מהכפר רמה שבגליל, ואסמעיל קבלאן מהר הדרוזים. בשנת 1948 שירת קבלאן כסגן מפקד פלוגה, בגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה" שחדר לארץ ישראל. בהשפעתו התפרק הגדוד, ואחדים מקציניו התגייסו ל"הגנה" ואחר כך לצה"ל. קבלאן השתקע בעספיא, ולימים הגיע לדרגת סגן אלוף בצה"ל.⁸

זמן מה לפני שפרצה מלחמת העצמאות התכנסו דרוזים לפגישות סודיות, ואבא חושי הוזמן לאחדות מהן. שייח' לביב אבו-רוקון מעספיא סיפר על שתי פגישות כאלה. אחת בבית משפחת סעיד מרזוק, בכפר ירכא, ואחת בכפר אבו-סנאן. החלטות מחייבות לא התקבלו, ורוב המשתתפים המליצו על מדיניות נחכה ונראה. כשפרצה המלחמה כינסו שייח לביב ושיח צאלח חניפס פגישת מנהיגים בדליית אל כרמל. בפגישה שנכחו בה שליחים מהר הדרוזים ומחצביה שבלבנון, הוחלט לשמור על ניטרליות. לעומת זאת ניסו בני משפחת מועדי לשכנע ראשי משפחות בעספיא ובכפרים אחרים, לתמוך בחוסיינים. שייח' לביב סיפר שחושי הודיע לנכבדים הדרוזים שהוא, לביב, יהיה איש הקשר שלו, וכבוד זה כמעט שעלה לו בחייו: כשנסע ללבנון לרכוש נשק בשביל כפרו, ניסה מישהו להתנקש בחייו. לדעתו שלחו את המתנקש משפחות דרוזיות יריבות.⁹
___________________

בשבוע הבא: גיוס הגדוד הדרוזי של צבא ההצלחה למלחמה נגד היהודי בארץ ישראל; משה דיין – קצין לביטחון שוטף בפרוץ המלחמה מגיס משתפי פעולה דרוזים; הסוכן של דיין ג'דען אמעשה משמש כנהג של המפקד הערבי של חיפה מידע על הכנת מכונית תופת במסך אבו שעם בחיפה התחתית; תוכנית לחיסול מוסטפה ארשיד; גיוסו של חליל קונטאר; מפקד הגדוד הדרוזי קיבל מינוי של מפקד מחוז חיפה הערבי; חדירת הגדוד הדרוזי לארץ ישראל; פלגה דרוזית ב"גדוד הירמוך השני" של צבא ההצלה. ג'בר מועדי (לימים חבר כנסת) פגע בתחבורה של יהודים.

1. ראיון עם גדעאן אמעשה בהשתפות אריה טפר עמית.
2.ראיון עם צלאח חנפס בהשתתפות אמנון ינאי.
3. ראיון עם אמנון ינאי.
4. ראיון עם נג'יב אבו רוקון.
5. רמי זיידאן, הדרוזים במאורעות בארץ ישראל ב-1939-1936, באתר "רגעים היסטוריים".
6. שייח' ג'בר מועדי היה פוליטיקאי דרוזי-ישראלי, חבר כנסת, וכיהן כסגן שר התקשורת וסגן שר החקלאות; הדרוזי הראשון שכיהן בממשלה. וכשביקרתי אצלו בביתו, הציע לקנות אותי.
7. ראיון עם צלאח חנפס
8. ראיונות עם אסמעיל קבלאן, צלאח חנפס, מרדכי שכביץ, גיורא זייד, אמנון ינאי, עודד ינאי, ודב ירמיה.
9. ראיונות עם שייח' לביב אבו רוקון.