ספר חדש לזאב זיוון - "נגבולוג, סיפורים מן הדרך" <br> <br>

בצילום הכריכה: המחבר שרוע על האדמה מזרחה לשדה בוקר, מריח את נרקיסי נחל מסעד הפורחים ומחייך בהנאה מרובה. תמונת הכריכה האחורית - צילום של המחבר עם הסטודנטים בקורס "מבוא לארץ הנגב" אותו העביר במחלקה לגאוגרפיה, מסיירים באנדרטת אוגדת הפלדה. למטה מצילום זה: חצב נגבי פורח בכל הדרו, צולם במצפה הר אבנון מעל המכתש הגדול. כך טוות התמונות את מרחבי הנגב הצפוני, את הפריחה המיוחדת במדבר, את נופי הנגב המרכזי והערבה ואת הסטודנטים "הסופגים" מורשת קרב.

בהקדמה לספר (פתח דבר) מסביר המחבר את סיבת כתיבתו של הספר: "הבחירה בליקוטי הסיפורים... תביא לדפים הבאים את זיכרונותיי מהתחנות שבדרך... דרכי החיים הביאו אותי, מתוך בחירה, לכמה מהתחנות החשובות של מדינת ישראל: תל אביב של ימי ראשית המדינה, הנגב של שנות החזון הבן-גוריוני והאיש עצמו, ארבע מלחמות...שליחות מטעמה (של המדינה) בארצות הברית כמו גם בברית המועצות ובקזחסטן, לימודים והוראה באוניברסיטת בן-גוריון, באקדמיה לטייס ובמכללות, כמו גם בתנועת "הצופים" ובמדרשת בן-גוריון. במקביל לכל אלה טיילתי במדבר ובנגב כמדריך ומורה דרך. חוויות הסיורים במדבר היו מן העזות שחוותי. בין אלה היו: מצוקי גב חווה ועין מעריף, פסגת הר עריף והר כרכום, פרסת הדרוך ומעלה העקרבים".

הספר חולק לא לפרקים מקובלים אלא לקבוצות סיפורים, בין 15-10 סיפורים בכל תת-כותר: סיפורי משפחה; סיפורי שדה בוקר; סיפורי צבא; סיפורי שליחות; סיפורי ניצנה; סיפורי צופים; סיפורי לימודים והוראה; סיפורי מורה דרך ומדריך; טיולים בארץ ובעולם. בשולי הסיפורים הוסיף המחבר פרטים על ספריו שפורסמו ועל אלה הממתינים לפרסום וכן תעודות מארכיונו האישי בכל הנוגע להוראה ומחקר הדרכת טיולים. התחושה היא כי הסיפורים נחרזים על חוט אחד, חוט חייו ועשייתו של המחבר במחרוזת חייו. הספר כולל 290 עמודי טקסט ותמונות.

מכיוון שמסגרת "הפוסט" מצומצמת למדי החלטנו להתרכז בסיפורי ההוראה, המחקר והסיורים בנגב. כבר בסיפורי המשפחה כותב זיוון על טיוליו הראשונים (עם חברתו תלמה, שהייתה לימים לרעייתו) והליכתו שבי אחריה ואחרי נוף הקדומים בהר לקטוע (הר קטום). סיפור נוסף נוגע ללב הוא על בן-גוריון האדם (כזקן השבט בקיבוץ שדה בוקר) ששימש כסנדק בברית המילה של רועי, בנם השני של תלמה וזאב בשנת 1971.

סיפורי "שדה בוקר" שבאים לאחר מכן מעלים זיכרונות ממפגשים עם נוף המדבר, עם אישים מהחשובים בארץ ובעולם ועוד על דמותו של בן-גוריון שנמצא בשדה בוקר, (לא ברצף) לאחר שפרש מכהונת ראש הממשלה, בשנת 1953. בפרק זה הובררה סיבת שמו המוזר והמסקרן של הספר "נגבולג":

"כבר לא ראיתי עצמי מדריך בכל הארץ אלא מי שמטייל עם חניכיו... בה ההיכרות עם הנוף מגיעה עד כדי בקיאות במיקומה של כל אבן... אני לעצמי הגדרתי שמעבר לבאר שבע - זה מבחינתי מחוץ לטריטוריה שלי. חלפו ארבעים שנה עד שהתחלתי מציג עצמי בפני המטיילים כ'נגבלוג' - יודע נגב... זהו תואר שאין מאחוריו רשות מוסמכת שהעניקה אותו...". ואכן, התואר הלא רשמי הזה תפס וכך החלו לכנותו תלמידיו.

במסגרת עבודת המ.א. שלו ראיין זיוון עשרות "מוכתרים" יהודיים, שומרי שדות, אנשי הש"י, מייסדים וותיקים. נציין כמה מהם ונביא בפני הקורא את "התמצית" בלבד. זיוון כחוקר, המשיך לחיות את הדמות דרך ספריה וזיכרונותיה. כך לדוגמה קרה עם בני (מוטילוב) מיטיב שהיה מראשוני קיבוץ נירים (שומר שדות ומוכתר) שעלה על הקרקע ביום כיפור 1946.

ספריו על המפגשים עם השכנים ברוח "הדו-קיום" של השומר הצעיר שימשו אותו כסיפורי לילה עת השכיב את בניו לישון. את מיטיב המשיך זיוון לפגוש בגבולות, בביתו באשקלון ואף לצפות בסרטו המשותף עם ששון בר-צבי על ראשית הקשר עם השכנים הבדואים. בשנת 1996 במלאת 40 שנה לעליית 11 הנקודות ארגן כנס גדול אליו הוזמנו מוכתרי הנגב לשעבר. זיוון שימר את דברי הדוברים באותו ערב אליהו נאווי, ששון בר-צבי וצבי בר-אמוץ והעמידם לרשות המחקר.

ועוד אפיזודה - מוכתר גבולות צבי בר אמוץ שדיבר אנגלית רהוטה, יצר קשר עם קצין המחוז ומושל באר שבע לורד אוקספורד והצליח להשיג דרכו ידיעות ורישיונות לנשיאת נשק עבור מוכתרים שכנים ברביבים, בית אשל ויותר מאוחר עבור 9 הנקודות בנגב. זיוון השיג תרשומת שיחה שנערכה בשנת 1984 בין בר-אמוץ ללורד בטירתו באנגליה שם אמר אוקספורד בתשובה לשאלת בר-אמוץ מדוע הבריטים לא הורידו מיד את יישובי היהודים שהיו בניגוד לחוק הצבאי השיב הלורד כי למרות ששלושת המצפים ו-11 הנקודות עלו בניגוד לעמדת הבריטים ולפקודות הצבאיות החמורות של המנדט ם לא הורדו "כי לא ניתנה הוראה מלמעלה, ולדרג המקומי לא היה עניין ליצור מתח עם המתיישבים (היהודיים)".

גם לאחר 35 שנה מאז הקמת המדינה, עדיין סבר הלורד כי ההתיישבות היהודית בנגב בשנות הארבעים היוותה צעד לא ראוי מוסרית כלפי הבדואים בנגב. עינו הרגישה של זיוון קלטה את כוחה של התמונה בסיפור ההליכה דרומה לאילת באמצעות נבירה באוסף התמונות הבלעדי, הגדול והצבעוני של המושל האזרחי הראשון של אילת - אבי זכאי.

זיוון שמע מזכאי על הסיורים שליווה לאילת ובהם גדולי הדור (מנתן אלתרמן ועד יאשה חפץ) וכן הציץ בצילומי נוף מרהיבים של המכתש, הוואדיות ומפרץ אילת בשנות החמישים שחלקם פורסמו באמצעות מאמריו וספריו של זיוון. במיוחד ידועה התמונה שזיוון פרסמה מאוספיו של זכאי על הנער הבדואי הנושא סל סלילה בעת עבודות החציבה עבור הכביש החדש לאילת שעברו דרך "מעלה העצמאות".

כאן פונה זיוון לסיפור חוויות שספג עת ראיין את אנשי ההתיישבות הוותיקה בנגב והבולט - יואל דה מלאך מרביבים שלימדו פרק בתולדות הניסיונות החקלאיים בנגב בשנות הארבעים שהיוו בסיס להמשך ההתיישבות באזור ואף למגמה לקיום חקלאות בערבה. בן-גוריון כינה אותו "משוגע" משום חזונו מרחיק הראות באשר לגידול ירקות ופירות על מים מליחים; זיוון התרגש מסיפור תפוח האדמה הגדול הראשון שצמח ברביבים ומשה שרת "השוויץ בו" בפני ועדות באו"ם והעבירו לצפון איטליה לקהילה היהודית דרך קווי הנאצים.

התפוח מצא לבסוף את מקומו בסיר הבישול של אמו של דה-מלאך; בצדק נחשב דה מלאך על-פי זיוון כמי שסיפק ירקות טריים ללוחמי הנגב הנצור המורעבים. דה-מלאך אף הבחין ביכולתו של קיבוץ שדה בוקר לחשוב "מחוץ לקופסה" ולא להדמות לעין-חרוד אלא לחפש מקורות פרנסה תואמות מדבר. סיפור מרגש במיוחד נכתב על דמות יוצאת דופן, ד"ר יוסף בן דוד (יוסקה) ז"ל, שהיה לידידו האישי של זיוון ופתח בפניו, בזכות ידיעת השפה והכרת עולמם מלפני לפנים של הבדואים - את אמונתם, אורח חייהם ואת הדרכים ליצירת הבנה ודו-קיום עמם.

בעת שהציג זיוון עבודה על הצורך בחידוש הקשר עם הבדואים שמע מבכירים במחלקה באוניברסיטת באר-שבע שגאוגרפיה היסטורית הינה יותר תחביב מאשר מקצוע ובאותו הרגע החליט שאת הדוקטורט יעשה בירושלים. עם זאת המשיך זיוון לנהל מאבק במחלקה לגאוגרפיה על חשיבות קיום הקורס גם בעידן הביקורת המדעית והחשיבה המצגתית-דגיטלית. על-אף שהפך את נושאי הקורס לרלוונטיים, חווייתיים ועדכן את נושאי הלימוד בהתאם לצורות ההתיישבות החדשות בתחום הכפר והספר בנגב החל משנות השמונים ועד ימינו - לא הצליח לשנות את היחס המסויג במחלקה לענף לימוד זה.

כבר בשנת 1995, בבית הספר למנהיגות, הכין זיוון מסלול של 24 שעות בנגב והוביל את חבורת התלמידים לאתר בארות יצחק הישנה, המשיכו ואכלו ארוחת ערב בעלומים וקינחו בלילה בסיור במערות "מצפה רביבים". למחרת נמשך הסיור דרומה והלינה נערכה בניצנה. שם נפגש לראשונה עם המעשה החינוכי לדוגמה שלבלב בניצנה.

משם והמשיכו ללכת עד בורות לוץ, ופגשו את הצבעונים בשיא פריחתם. סיור הכולל ריחות, צבעים, נופים ואנשים - בדיוק כפי שזיוון אוהב. את עבודת "המאסטר" עשה בהדרכת פרופ' אבינעם מאיר ואת עבודת הדוקטורט (שהחל בה בשנת 1990) כתב בהנחיית פרופ' יהושע בן-אריה ופרופ' זאב צחור. יחד עם בן-אריה גובש נושא הדוקטורט "המדיניות והמעשה בפיתוח הנגב בעשור הראשון למדינה" ומצחור למד את סודות הכתיבה האקדמית.

בלימודי מלגת "קרן רבין" נתקל המחבר בבעיה שליוותה אותו לאורך כל מחקריו - האם הייתה מדיניות של קיפוח כלפי עולי צפון אפריקה בנגב? האם "מדיניות כור ההיתוך" של בן-גוריון וחבריו פגעה בכבוד הדור הראשון והותירה את צלקותיה אף על הדור השני והשלישי? תשובה לשאלות אלו ניסה המחבר לתת בעיקר בעת סיוריו ובהרצאות שנשא בימי עיון ובחוגי דיון.

הקטע הקצר על "העימות שלא התקיים" עם דניאל בן-סימון מציג את ביקורתו של זיוון על החוקרים והסופרים (ובמיוחד על ספרו של בן-סימון "עסקה אפלה") שהחלו אז, יחד עם "הקשת המזרחית" וארגונים אחרים לתאר את הנגב כארץ עונשין אליה נשלחו עולי צפון אפריקה על-ידי בן-גוריון, מפא"י ובנות בריתה בשמאל בניגוד לרצונם ובניגוד להבטחות שניתנו להם.

זיוון תבע בהרצאותיו ומאמריו, מהדור השני והשלישי בני עיירות הפיתוח יתר איזון, ראייה רחבה יותר של הקמת העיירות על-רקע קשיי הביטחון והקליטה של אותה עת ולתאר ולהזכיר גם את סיפורי ההצלחה בערי הפיתוח בנגב ואת ההישגים של יחידים מדורות אלה שצמחו בעיירות הנגב - בממשל, באקדמיה ברפואה ובספרות.

לאחר שהיה למנהל בית הספר התיכון הסביבתי במדרשת בן-גוריון הקפיד המחבר לחנך ליצירת קשר והערכה ומתן כבוד לתרבות השכנים הבדואים. בטקס פתיחת שנת הלימודים (ספטמבר 2001) קרא זיוון בפני חניכיו את "תפילת הדרך הבדווי" שנמצא בספרו של שבתאי לוי: "טיפסנו ונעלה באוכף/ לא נירא ולא נפחד/ השארנו את הרע מאחורינו/ ונצא לקראת הטוב/ וברך האל את מעשינו".

לדעת כותב שורות אלה, מעט מאוד מנהלים אם בכלל, היו יכולים למצוא אומץ חברתי-ערכי ולפתוח את שנת תשס"ב בבית הספר היהודי בתפילה מעין זו. בפרקי הסיום של הספר, מספר זיוון כגיאוגרף מתערב, על עשייתו בתחום שימור הזיכרון ומתן הכבוד לנופלים במלחמתם על כיבוש הנגב. כך בתיאורו את המוזאון של עודד זלצר הפלמ"חניק בחצר ביתו בבאר שבע וכך גם סיפור הצבתו של השלט לכבודו של דמבם בכניסה ליער מיתר.

בויזמת זיוון יחד עם בר כוכבא קוטיק ובשיתוף קק"ל הוצב בשנת 2009 שלט זיכרון לגרשון דובנבוים (שנודע בכינויו דמבם שניתן לו בעקבות שיבוש שמו על-ידי שוטר בדואי), הקצין מחטיבת הנגב פלמ"ח שנפל באזור לאחר כיבוש באר שבע באוקטובר 1948. כזכור הקדיש המשורר אבא קובנר פואמה מרגשת לדמבם שקסמה מהלך על הקורא עד ימינו.

בתמיכת הקק"ל הציבה החבורה שלט נוסף שהוקדש "למבצע יהונתן", פעולת הגמול במשטרה הירדנית א-רהווה שנערכה בשנת 1966 במהלכה נפצע קשה הצנחן מאיר הר-ציון וניצל תודות לתושיית רופא היחידה. זיוון לא הרפה ובקיץ 2008, עת חנכה חברת "כביש חוצה ישראל" את מחלף ח'רבת מחאז הציע זיוון לוועדת השמות לקרוא למחלף "צומת ימי צקלג" על שמו של הרומן רב הכמות של ס. יזהר שתיאר באופן נפלא ובעברית חדשנית את הקרבות באזור. לצערנו, ההצעה לא התקבלה וקרבות המשלט שעבר מיד ליד כמה פעמים, כמעט שנשתכחו.

סיפור השבת הדגל של יחידת הקומנדו הצרפתי שהשתתפה בכיבוש באר-שבע מדגים אולי יותר מכל סיפור אחר בספר את דבקותו של זיוון ברעיון השימור. בשנת 1995 היה זיוון שותף להקמת מצפור הקומנדו הצרפתי. בקיץ 1997 ביקר בביתם של טדי איתן (מפקד הקומנדו) ורעייתו וזאב נחשף לדגל הקומנדו שנתלה בזמנו בבאר-שבע על המסגד ובית העירייה לאחר כיבושה. הוא ביקש להעביר את הדגל למשמרת "ליד לבנים" אולם לא זכה לשיתוף פעולה מצד העירייה.

לאחר שפורסם הסיפור במקומון "זמן הנגב" והפיץ את הרעיון בציבור, ולאחר שהגיעו לביקור וותיקי הקומנדו מפריז ומאוטווה להשתתף "ביום כיבוש באר שבע" היה כבר הדגל עמם שהוצב לאחר כבוד ובטקס מרשים ביד לבנים. עוד ביקשו זיוון וחבריו בוועדת השימור העירונית לקרוא רחוב על שם היחידה אך העניין לא הסתייע.

לעומת זאת נקרא כיכר על שמם במפגש הרחובות הרצל והעצמאות. החוב ללוחמי תש"ח קבע זיוון - נפרע במלואו (הרוצה להרחיב בפרשה יעיין ב"פוסט" שכתבתי לאתר ניוז 1 בנושא זה בפברואר 2018). בזאת לא הסתיימה הפרשה. בקיץ 2015, עקב עבודות שיפוץ, הוסר מהכיכר השלט המנציח את הקומנדו. זיוון ואחרים תבעו מהעירייה ומראש העיר במשך שלוש שנים להחזיר את השלט למקומו - ובסופו של עניין הוא הוחזר.

וכך חזרו אל רחובות באר-שבע גם השלט מתחנת הרכבת על כיבושיה של חטיבה שמונה ושלט הקומנדו לצומת הרחובות בכיכר מול גן אלנבי. נאמן לתפיסתו טען זיוון: "להנצחה ולזיכרון יש שלושה טעמים הנצחת הנופלים, אזכור האירוע ההיסטורי וחלקם של אלה שהשתתפו בו, וחינוך הדו הצעיר על מורשת ההיסטוריה הקרובה אך הכל כך לא מוכרת".

עם השלמת פעולות אלה ראה בכך זיוון, ובצדק, ניצחון קטן. לניצחון קטן זה, יש להוסיף את רעיונו בדבר שיחזור הקונצרט החגיגי מנובמבר 1948 בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין שנערך לכבוד כיבוש באר-שבע ברחבה פתוחה בעיר. הרעיון התגלגל לעירייה ולאחר כמה שנים בוצע, במתכונת אחרת, בעת חנוכת המשכן החדש לאמנויות.

מהספר עולה שהמחבר אינו רואה עצמו רק גיאוגרף-היסטורי אלא, גאוגרפי-היסטורי, מחנך ומוריש. הוא לא נרתע מלהעלות עוולות וחטאים שנעשו בנגב בתקופות בהן דן. משום כך לא חשש להעלות בציבור ובימי עיון את אירועי הביזה שביצע הקומנדו הצרפתי לאחר כיבוש באר שבע; את ההתנהגות הלא נאותה של היישובים חצרים, חזל'ה (עלומים), ובית אשל שלא התאפקו ואף הם נטלו מהרכוש שניטש; התעקש להבליט את האמת המסתתרת מאחורי סיפורו של ס. יזהר, חירבת חזעה, בה נרמז על רצח שבויים מצריים בידי הקומנדו הצרפתי כנקמה על חלליהם. כזכור, ויש לומר זאת, בן-גוריון ראה תופעות אלו בחומרה ודאג להפיץ את שירו של נתן אלתרמן שגינה אותן בכל חיילות צה"ל.

לאחר שטווינו את חרוזי סיפוריו של זיוון על חוט ההתיישבות הפיתוח והנוף בנגב בשנות הארבעים והחמישים מבעד לזווית עיניו, משפחתו וחבריו הטובים - אנו ממליצים בחום רב לקרוא בספר ולחוות את אשר חווינו אנו.