בין רשלנות לפופוליזם

אירוע יזום הוא מהלך מתוכנן. ככזה הוא חייב להניח רצף של פעולות והיתנהלויות שלכל אחת מהן נקבעים משך זמן, תנאי סביבה וסדר פעולות. אלה מבטיחים שהמשתתפים יודעים לקראת מה הם הולכים ומה מתבקש מהם לעשות בכל שלב.

מרבית האסונות, בחיים האזרחיים כמו גם בצבא, מתרחשים כאשר אירוע יזום, במיוחד רב משתתפים, חורג מהדפוסים שנקבעו לו מראש. הסיבות לאסון הן לרוב הפתעה, שמשבשת את רצף הפעולות ומכאן גם את שיפוט המשתתפים ואת כושרם להגיב ביעילות. צימצום ההשפעות השליליות קשור בניסיון חיים מוקדם של לפחות חלק מהמשתתפים, הכנה ומנהיגות מקומית.

מרכיבים קריטיים בכל אירוע הם המנהיגות המובילה, ההכנה ומשמעת המשתתפים. אם חלק גדול מההכנות הוא בתחום "החומרה", אלה הם בתחום "התוכנה". תכנון, הדרכת המשתתפים, תאום פעולות עם גורמי חוץ, איסוף נתונים וזיהוי מוקדם של תנאי אי-ודאות הינם באחריות מינהלת האירוע. גם מי שלהם ניסיון גנרי רב, חייבים לבסס היערכות על ידע פרטני ואופייני לכל מקרה חדש. לעיתים קרובות טועים, הן במנהלת האירוע והן בין המשתתפים, בהבנת נקודה זו ופוסחים, מדלגים, או מזלזלים בהגשמה מלאה של הצורך הכפול. כאשר מתרחשת טעות כזו, מדובר ברשלנות.

רשלנות הינה בראש וראשונה כֶשל של מינהלת האירוע. היא זו שחייבת לוודא היערכות שלימה ומלאה ברמת התכנון וההתארגנות וברמת המימוש והניהול בשטח. אין הדבר פוטר את המשתתפים האחרים מחלקם בהגשמה מוצלחת של האירוע - הכנה קפדנית, שינון של נתונים, עובדות והנחיות ומשמעת ביצוע. כל מי שסבור שיש רק צד אחד למשוואה זו, טועה ונוקט לשון פופוליסטית. גם למנהלת האירוע עשויות להיות הפתעות ואחת הגרועות שבהן, היא התנהגות בלתי אחראית ובלתי ממושמעת של המשתתפים. אסונות עשויים להתחולל מחוסר משמעת, לא פחות מאשר מהכנה וניהול לקויים.

קראתי את הדיווחים על דוח הממצאים של מכינת בני-ציון, שבאחריותה התחולל אסון נחל צפית. שמעתי גם דברי הורים שכולים המתייחסים לדוח זה התייחסות פורמליסטית אך לא משכנעת. הטיעונים העיקריים מפיהם הינם: "מה פתאום שהם יבדקו את עצמם"? צריך צוות בדיקה חיצוני. היכן הממשלה? משרדי החינוך, הביטחון וראש הממשלה"? אני מוצא בטיעונים אלא לא מעט פופוליזם. המקור מובן, אבל אינני מקבל את המסקנה. משרדי הממשלה לא ימנעו את האסון הבא, גם אם יהיו עשרה כרכי תקנות על מדפיהן של כל אחת מהמכינות הקדם-צבאיות בארץ - כ-60 במספר.

הבעיה היא בתרבות ובמשמעת העשייה. יחידות מובחרות בצה"ל, מערכת הביטחון ומוסדות אחרים, מבצעות תחקירים עצמיים מצויינים ומועילים; זו שאלת מיומנות, אווירה ודפוסי התנהגות. הסרת האחריות מהמכינות הקדם-צבאיות (הגופים המבצעים) והעברתה ליחידה סמלית במשרד הביטחון או החינוך, היא מקסם שווא.

אינני טוען שלא דרוש רגולטור מפקח, אבל לא הוא שייצור את התרבות החדשה; אם רק יוודא את יישומה השוטף ואת עדכונה המסודר מפעם לפעם - דיינו. את גרעין הגישה החדשה צריך להגדיר ולחולל צוות מקצועי בינתחומי ובינמשרדי, בעבודת מטה יסודית ומקיפה אך חד-פעמית. ההמשך יהיה ממילא בידי הנהלות המכינות.

ככל שהדבר כואב, עלי לומר שהערכתי היא שאילו היה הטיול של מכינת בני-ציון לנחל צפית מתנהל לפי עקרונות תרבותיים אחרים, היה האסון נמנע, גם אילו יצאו החניכים לשטח (ולא רק אילו ביטלו את היציאה). דפוסי התנהגות אחרים היו מולידים תכנון וביצוע שונים וקרוב לוודאי מונעים את הטרגדיה.