יש בקרבנו דעה הגורסת כי נגזר עלינו לחיות עם סבבי לחימה תקופתיים מול ממשל חמאס ברצועת עזה, ובמשתמע, ההרתעה הישראלית הינה בעלת תוקף מוגבל. אליבא דבעלי גישה זו, עדיפה תקופה ממושכת יחסית של שקט על פני הכרעה צבאית של האיום החמאסי.

ההגיון המנחה בהקשר זה הוא החשש מפני הסתבכות צבאית ישראלית אשר תקים כלפינו את העולם, ולא פחות מכך, החשש כי בנסיבות של השתלטות על הרצועה תוטל עלינו משימת השיטור והניהול של אוכלוסיית הרצועה. רעיון נוסף המועלה לתודעה הציבורית הוא פירוז הרצועה כחלק ממאמץ אזורי בסיוע גורמים בינ"ל.

הנסיבות הנוכחיות, כאשר אנו מצויים בעיצומו של סבב לחימה סוער מקודמיו, הגם שהמדובר לפי שעה בהתכתשות אלימה "מרחוק", מציב בפני ההנהגה הישראלית דילמה כבדת משקל, האם לפעול לסוג של הסדרה, אשר מטבעה תהיה בעלת אופי שברירי באופן שלא ניתן לאמוד את תוחלתה, או שמא לבכר מהלך צבאי החלטי שיהיה בו כדי לשנות את המציאות הביטחונית במרחב עוטף עזה ומעבר לו.

לא מעט דובר על ממד "מאזן האימה" שעלה בידי החמאס לייצר מול ישראל; יש לומר כי עצם העיסוק בממד זה הוא בבחינת תעודת עניות לישראל, שכן כל בר דעת מבין שאין לסווג את ישראל ואת החמאס באותה משבצת. דא עקא, לאורך תקופת המתיחות וההפגנות האלימות לאורך גבול הרצועה מאז חודש מארס 2018, התאפיינה ההתנהלות הצבאית הישראלית בזהירות מוקפדת, ובלבד שלא "להרגיז" את הנהגת חמאס.

מהבחינה הצבאית אסטרטגית ברי כי הפנמה מעשית של קיומו של מאזן אימה הדדי, מאדיר את תחשות העוצמה של החמאס, הגם שנהיר לו כי הוא ה-UNDER DOG; התרגום המעשי העולה מכך הוא עיצוב רושם של הרתעה הדדית והנחלתו כפקטור מרכזי בשיקולי הערכת המצב הישראלית. זאת ועוד; המסר הישראלי בתום מבצע צוק איתן לפיו הונחלה הרתעה צבאית לאורך זמן, היה מבוסס במידה לא מועטה על כשל בהבנת הלך החשיבה של ארגון ג'יהאדיסטי דוגמת החמאס.

סבב אלימות

האמור לעיל טומן בחובו גם תובנות בהתייחס לאופיה של הפעילות הצבאית הישראלית מול החמאס במהלך סבב האלימות הנוכחי, קרי, ישראל תתקשה לצרוב תודעה בעיני מנהיגי ומפקדי חמאס באמצעות פגיעה אנושה ככל שתהיה ותוך שימוש במטוסי הקרב החדישים ביותר ובמערכות חימוש מקדמות ככל שתהיינה. אשר על כן הציטוט המייוחס לבכיר בחיל-האוויר לפיו "... יש להשמדת הבניינים האלה משמעות מיידית ולא רק של אפקט תודעתי", הוא בעייתי, שלא לומר נאיבי. הגיע העת להפנים כי אין לשפוט את שדה המערכה מול חמאס בכלים אמפיריים של מלחמות מודרניות. דרך פעולה זו נחלה כזכור, כישלון מהדהד במהלך מלחנמת לבנון השנייה.

במערכת השיקולים הניצבת על שולחנם של מקבלי ההחלטות שומה שיילקח בחשבון שמול גורמים ג'יהאדיסטיים עסקינן, ומבחינתם אין משמעות למרכיב האבידות בחיי אדם וברכוש. למצער ניתן "להתבשם" בפעולות מסוג זה כדי לזרז הסכמה להפסקת אש, אשר במהותה היא ארעית עד לגחמה הבאה של ארגון הטרור.

הדעת נותנת כי מסר משנה תודעה, חזקה שיופנה אל האוכלוסייה האזרחית, אשר זו מצידה תפנה זעמה כלפי ארגון הטרור הכופה מרותו עליהם. את זאת יהיה ניתן לקדם באמצעות מהלך צבאי ישראלי נרחב, שהציר המרכזי שלו יתבסס על צבא היבשה. מראה עיניים של טורי טנקים עוצמתיים, לאורך צירים מרכזיים ברצועת עזה, גם ללא ניהול לוחמה בשטח בנוי, ובמקביל מטסים אינטנסיביים במתווה מאיים מעל המרחבים העירוניים ושאר מופעים פירוטכניים, עשויים להותיר רושם מחולל שינוי.

הפסקת אש אינה מעשה מדיני מושכל, שכן היא מאפשרת לחמאס לבצר את דימויו הכוחני, גם ככזה אשר כפה על הצבא הישראלי הגדול כללי משחק הנוחים לו. במקביל יהיה זה נכון להניח כי הסכמה ישראלית להפסקת אש תתקבל כבלתי פופולרית בקרב הציבור הישראלי, שיזהה בכך ביטוי מובהק של חולשה והתרפסות בפניו של ארגון הטרור החמאסי.

אשר על כן, מתבקשת החלטה ישראלית משנה מציאות ולא הסדרה עמומה, שתכניה ומהותה יהיו נתונים לפרשנות קונטרוברסאלית, שיקנו כמו מטבע הדברים לחמאס פררוגטיבה להפרתה בשל תירוץ כזה או אחר.

ובשולי הדברים, הישג מערכתי ישראלי ברצועת עזה יחייב גם היערכות מושכלת לליווי הפעילות הצבאית בלוחמת מודיעין דינאמית מול האוכלוסייה הפלשתינית המקומית. החולשה הישראלית האינהרנטית בממד זה מחייבת טלטלה של ממש.