בצאתו מבאר שבע, פליט הנס אל חרן, הגיע יעקב בלילה אל המקום שראשונים או קדמונים ציינו אותו באבנים כדי לייחדו למקום תפילה לעוברי דרכים, ועל-פי חכמינו כמקום בו ייבנה המקדש לעתיד לבא. "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כ"ח, י"א). הלך, לאה מדרך, שנפשו יוצאת לנוח מטלטולי מסעו, אפילו חסר כל, היה מניח ראשו על צרור המלבושים שנטל עמו, ודאי לא על אבן. אבל על אבן הניח יעקב ראשו כמתחבר דרכה אל אלוהי המקום, כמתפלל, כמי ששנתו על האבן תהיה אף היא שינה שכולה תפילה.

בחלום שחלם באותו לילה, כשראשו נח על אותה אבן, עלו המלאכים שליוו אותה בדרך מנוסתו אל כיסא הכבוד להתברך שם, וירדו עתירי כוחות על חדשים ללוותו בדרכים שעוד חיכו לו, והאל ממרומיו שמע תפילתו ופרש עליו כנפי השגחתו. עם בוקר, ספוג רסיסי שיח של תקווה והודייה בינו לבין האל שניצב עליו, הציב יעקב אותה אבן בין כל אבני המקום לאות, ואמר "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם כ"ב).

תיבת 'מְרַאֲשֹׁתָיו' בפסוק הפותח את ספור המעשה מעוררת תמיהה. היא ככל שנראה באורח ספונטני לשון ראש ברבים, ולא היה נגרע דבר מן הסיפור אילו אמר הכתוב כי יעקב שם את האבן מתחת לראשו, לשון יחיד. עם זאת הבחירה ב'מְרַאֲשֹׁתָיו' אינה מקרית לשונית. כשנעמי מציעה לרות ללכת ערב אצל בועז ולשכב לרגליו היא אומרת "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין" (רות ג', ד). גם כאן אותו מבנה לשוני, 'מַרְגְּלֹתָיו', לא רגליו, כמו 'מְרַאֲשֹׁתָיו' לא ראשו. התיבה חוזרת באותה מתכונת בסוף סיפור המעשה, "וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד-הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל-יִוָּדַע כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן" (שם י"ד), ואם כן מראשותיו אינו ראשו ומרגלותיו אינו רגליו. כשאדם נם את שנתו ראשו נע במרחב התלת ממדי השמור לתנועות הראש. המרחב הזה הוא מראשותיו. כיוצא בזה, רגליו של אדם בנומו נעות במרחב השמור לתנועות הרגליים. מרחב זה, הוא מרגלותיו של אותו אדם. ואכן 'מְרַאֲשֹׁתָיו' איננו ראשו או תחת ראשו, אלא המרחב האינטימי התלת ממדי השמור לראשו של אדם המתהפך בלילה, הנע תמיד בשנתו, ואכן 'מַרְגְּלֹתָיו' של אדם הוא המקום האינטימי השמור לו כשכל גופו בנומו נע על יצועיו.

דומה בעיניי כי כך גם הבינה לשון חכמים את המילה 'מְרַאֲשֹׁתָיו'. במסכת שבת דף י"ב עמוד ב', לומדים חכמינו הלכה הנוגעת לביקור חולים, ומורים "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי". השכינה אינה למעלה מראשו של אותו שכיב מרע. היא במרחב האינטימי האישי בו נע ראשו של אדם, החלל באוויר השייך רק לו. השגחת ה' היא שכינה הממלאת את המרחב האינטימי הפרטי של החולה, כנפיה של שכינה אינן פרושות על ראשו של האדם, הן נעות במרחב שלו, והמבקר את החולה יחלן את המרחב הזה אם קרב אליו. הוא יושב, עטוף כביכול מחוץ לאותו מרחב הרווי שכינה, השייך לחולה.

כיוצא בזה אומרים חכמינו במסכת עבודה זרה דף כ' עמוד ב' "אמרו עליו על מלאך המוות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת". אף על-פי שהתיבה מראשותיו נראית כאומרת תחת ראשו של אדם, במקור זה אי-אפשר לטעות, מלאך המוות ממלא את המרחב הפרטי האישי והחולה הנוטה למות מרים עיניו ורואה ניכחו מעליו אלף עיניו של המלאך המבקש נפשו.

מעתה מה שעשה יעקב בתתו אבן מאבני המקום מראשותיו, לא היה מעשה של הנחת כר קשוח מתחת לראשו, אלא פתיחת 'מְרַאֲשֹׁתָיו', פתיחת המרחב האיטימי, החלל התלת ממדי שמעל לראשו לשכינה. 'מְרַאֲשֹׁתָיו' הנראה כביטוי האומר מתחת לראשו, הוא צורה יצירתית לומר מעל ראשו. אבן המקום הקדוש עליה מניח הצדיק ראשו, היא תשתית מעליה, במרחב קדושה האינטימית נבנה חזיון השכינה המופלא, הסולם, המלאכים, כיסא הכבוד, השכינה. האבן הזאת, הייתה אבן השתיה הראשונה עליה נבנה בחלומו של יעקב מקדש ה' אלוהיו בירושלים של מעלה.

ערב פרשת ויצא התשע"ט