לפני שבועיים כתבתי כאן על הכישלון של מדינת ישראל בהתמודדות מול החמאס ועל כך ש"הסדרה" שאינה באה כתוצאה מיוזמה ישראלית וכתוצר של גביית מחיר קשה מהחמאס אינה שווה את הנייר. בא תשלום "הפרוטקשן" לחמאס על-מנת שיהיה פחות אלים, הגיעו דברי נתניהו בפריז שבשום אופן אינו רוצה מלחמה עם החמאס, הגיע סבב 460 הרקטות והפסקת האש ומסקנתי ברורה: מדינת ישראל איבדה את ההרתעה מול החמאס. החמאס הוא שמרתיע את ישראל. זה עצוב, אבל זאת הבנת המציאות שלי. ועכשיו 6 נקודות לעניין סבב 460 הרקטות:
הראשונה, מדובר בירי חסר תקדים של החמאס, בתוך תקופת זמן כל כך קצרה. אני מניח שבסבב הבא הכמות תגבר. צה"ל לא הצליח לדכא את הכמות הגדולה והמהירה הזאת. כיפת ברזל יירטה רק רבע מהכמות הזאת שגרמה לנזקים רבים ברכוש.
השנייה, הגורם לסבב. העילה היא הפעילות המבצעית של צה"ל ברצועה ב-13 נובמבר והעובדה שנהרגו 7 אנשי חמאס. אבל, לדעתי הסבב הזה אינו עומד בפני עצמו ואינו תגובה לפעילות של צה"ל. הוא חלק בלתי נפרד ממלחמת ההתשה שהחמאס פתח נגדנו ב-30 מרס 2018 ב"צעדות השיבה". מדובר באלימות מבוקרת לאורך גדר הגבול ובלוני הטרור. מאז מאי התלוותה לאלימות הזאת גם אלימות של ירי רקטות בתגובה להרוגי אלימות ליד הגדר. זה הוביל מאז ל-4 סבבים של ירי רקטות (האחרון שבהם הוא של השבוע). סה"כ ירי של כ-1,100 רקטות. המאפיין המרכזי של כל הסבבים היה שהחמאס יזם אותם, והחמאס הוא זה שסיים אותם. לא רק זאת, בכולם החמאס הודיע על הפסקת האש וישראל שתקה, גמגמה. באף מקרה, וכך עכשיו, החמאס לא התחנן להפסקת אש.
השלישית, צה"ל תקף בסבב הנוכחי כ-150 יעדים של החמאס והג'יהאד. להבדיל משלושת הסבבים הקודמים, הפעם צה"ל תקף גם בניינים רבי קומות בעזה ששמשו את החמאס. האם זאת הייתה מכה קשה לחמאס? האם נגבה ממנו מחיר כבד? להערכתי התשובה היא לא רבתי! איך נאמר אצלנו פעם? "מכה קלה על הכנף". הכוח הצבאי של החמאס לא קיבל כמעט שום מכה. לא רק זאת, לדעתי דברי נתניהו בפריז גבלו ממש בטיפשות. זה היה מסר חד וברור לחמאס: דעו לכם שאני אעשה הכל כדי לא להיגרר למלחמה בעזה. מה עוד צריך ארגון הטרור הזה?
ראש ממשלת ישראל ממש ביקש ממנו: בוא ותעמיד אותי במבחן ואני אוכיח לך שאיני נגרר למלחמה, שאני שוחר שלום. והחמאס ירה בשיגעון ובחוכמה, ואז אמר: מספיק, וממשלת ישראל הסכימה עימו. אוי לבושה הרביעית, אין לדעתי נוסחת קסם לפתור את בעיית החמאס בעזה. הרעיונות להביא לשם את אבו מאזן ולהפריד את האוכלוסייה האזרחית מהחמאס, או לכבוש את הרצועה ולהעבירה לרשות הפלשתינית, או כמאמרה של יושבת-ראש האופוזיציה,
ציפי לבני: "לעודד מתונים פלשתינים ולפתוח אופק מדיני" - הם רעיונות הבל. אבל לדעתי הייתה לנו עכשיו הזדמנות לחרוג מהדפוס המקולל הזה שבו החמאס מכתיב לנו את כללי המשחק ומתזז את הדרום שלנו. יש לצה"ל את ארגז הכלים. זה כמובן מורכב ומסובך ויגרור גינויים, אך יש מצבים שבהם "בעל הבית משתגע".
חמישית. עצם הנוסחה "הפסקת אש" היא תקינה, גם אם החמאס לא שילם מחיר כבד. אבל, זאת בתנאי שלא חוזרים יותר ל"משחק" ההתשה של החמאס, שאין צעדות לגדר, שאין בלונים. יש חזרה לסטאטוס קוו שהיה 4 שנים אחרי "צוק איתן". זהו! ואת זה אין עכשיו למדינת ישראל. להפך!
וששית, איך זה שהציבור אינו רואה את הרמטכ"ל ואינו שומע את קולו?
