מנהיגות בדרך לבחירות

בחירות. מכאן ובעוד שנה, מכאן ובעוד רבע שנה. היינו הך. הן כאן. כבר עכשיו. וכבר עכשיו עומדת שאלה שאסור לה להיוותר יתומה: 'על מה' הולכים לבחירות? על איזו פרוגרמה מדינית, ביטחונית, חברתית'? השאלה הזאת שאסור לה להישאר יתומה, יכולה להישאל גם בניסוח אחר, 'על איזה עתיד הולכים לבחירות, על עתיד של שינוי על-פי מפת דרכים ההולכות רחוק, על עתיד של בשורה על-פי אמונה בערך הסגולי של צוותה, על עתיד של תקווה שמצוקות העלולות להתרגש אינן יכולות לה'. ברוח זאת במילים אלה או אחרות, צריכים קברניטים בכוח המבקשים את אמון הבוחר להציע לו ברירה בין אלטרנטיבות מושכלות, בין תוכניות, בין מטרות קרובות ורחוקות, בין כיוונים.

אבל כל כמה שזה ברור מאליו, עלולות השאלות של 'על מה הולכים' להתייתם והשאלות שתוצבנה לפני הבוחר תהייה 'עם מי הולכים'. יועצים אסטרטגיים מיומנים עלולים לשכנע את הבוחר כי השאלה 'על מי' כמוה כשאלה 'על מה'. הם עלולים להצליח שוב למכור לציבור ששיטת הבחירה ברשימה היא בעצם בחירה אישית במי שעומד בראשה, ושמי שעומד בראשה הוא הפרוגרמה, הוא התוכנית, הוא המחר. הכל, והיועצים האסטרטגיים בראש, יודעים כי אם הולכים 'על מי' - אין בין הנבחר לבין הבוחר אמנה על התכנים, לא יכול להיות, כי היא לא הוצעה ולא נדרשה ולא הוסכמה. ה'מי 'ילך עם עוד 'מי', ועם שלישי ועם רביעי ומה שיצא מכל 'המי ומי' יהיה משהו שאף בוחר לא הסכים עליו ולא נתן לו את קולו. זה לא יכול להיות אחרת. ההיסטוריה של מדינת ישראל תוכיח.

על מה הולכים לבחירות היא שאלה קיומית. היא קיומית בימין, מפני שגם בימין צריך לענות על השאלה איזה ימין, כמה ימין, לאן ועד היכן ימין, עם מי ימין. היא שאלה קיומית בשמאל כי שמאל יש לו ימין שמאלי, ויש לו אולטרה שמאל שמאלי, ויש לו מרכז ליברלי, ויש לו קצוות רדיקליים, והסיפור של ימין או של שמאל הפך לסיפור מחנאי הן בתוך הימין והן בתוך השמאל יותר מאשר פוליטי לאומי.

ישראל נהנית מהישגים מרשימים בתחומים הרבה, אבל אשר לאוריינטציה שלה על עתידה במרחב היא חיה מבוכה מודחקת הפורצת אל תוך השיח הציבורי בבוטות המסתירה חוסר ביטחון משווע. ישראל היא מדינה שבנתה עוצמה צבאית מתוחכמת ועתירת קדמה, מול איומים שאינם חמושים בנשק מן המין בו חמושה ישראל וישראל אינה חמושה במין הנשק המאיים עליה. הנשק הישראלי לא ישמיד את הנשק של אויביה והנשק של האויב לא ישמיד את ישראל ועל כן עלול העימות להימשך עד שאשר יבשיל תהליך בו יעמדו אלה מול אלה מערכות היכולות אלה לאלה. הן מדיניות. מדיניות שיש בהן סיכונים גדולים יותר מאשר בצבאיות, אבל גם סיכויים גדולים יותר.

זה ה'מה' שעליו צריך ללכת לבחירות. על הסיכונים ועל הסיכויים של פרדיגמות הנבדקות מחדש. המדינה היא של אזרחיה. עתידה הוא עתיד אזרחיה. לעת הזאת, עם ההישגים המרשימים, עם הצלחות בהן אזרחי המדינה מתברכים, יש מבוכה. יש חרדה שמא אי-אפשר לדחות יותר עוד ועוד את השאלה הגדולה של 'לאן' ושאם לא תוצב ולא תיענה - עלולים דברים להשתבש.

מרוב בהילות להכריע "על מי" - עלולה שוב השאלה של "על מה" להתייתם. אסור שזה יקרה. אסור להסתחרר לתוך מציאות של מריבה על "המי". זה יהיה בלתי אחראי בעליל. רק מי שיבא היום אל האזרח ויאמר 'הנני נותן לפניך היום דרך - בחר בה ואוליך עמך, בחר באחרת ויוליכו אחרים עמך', רשאי מוסרית להתמודד על זכיה באמון. זה לא קל. זה אומר לשתף את הציבור בגלוי לב מוחלט במשמעות של האלטרנטיבות. זה אומר לגלות מנהיגות אמת בהצבת השאלה הגדולה והקיומית במלא מטענה הגורלי . זה אומר אומץ לב. זה אומר נאמנות.