ממשלת המנדט החליטה על הקמת גדר לאורך הגבול הצפוני כדי למנוע מלוחמים ערבים להסתנן לארץ לעזרת הערבים שמרדו בשלטון המנדט ב-
1936. בין 1920 ל-1936 היה הגבול פרוץ לחלוטין ומהגרי עבודה ערבים נכנסו ללא כל פיקוח. לעומת זאת ניהל חיל הספר העבר
ירדןי מאבק נגד ההגירה היהודית הבלתי חוקית של חלוצים מאירופה שהסתננו דרך
סוריה. אי-הקמת גדר לפני המרד הערבי היא ההוכחה החותכת ביותר להתעלמות המכוונת של ממשלת המנדט מתופעת ה
הסתננות של מהגרים ערבים/מוסלמים לארץ. המהגרים לא נכנסו לארץ דרך ביקורת הגבולות אלא ניצלו את הגבולות הפרוצים.
ב-1926 הוקם לאחר ויכוחים ממושכים בין הגורמים השונים בממשלה הבריטית וממשלת המנדט חיל הספר העבר-ירדני. ממשלת המנדט לא הייתה מעוניינת שיהודים ישרתו בכוח הזה ועל כך היו ויכוחים קשים בין ממשלת המנדט לנציגי היישוב היהודי. בסופו של דבר הורכב החיל ממוסלמים, מנוצרים, מצ'רקסים ומדרוזים. תפקידו היה למנוע הברחות ולמנוע כניסת מהגרים בלתי חוקיים.
באפריל 1936 פרץ
המרד הערבי הגדול. מארגני המרד הסתמכו על הסיוע שיקבלו מבחוץ. באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל
פאוזי אל קאוקג'י, יליד לבנון, ששימש המפקד הצבאי של המרד, ועמו מאות חמושים שחצו את הגבול מסוריה ומירדן. לקראת סוף שנת
1937 הייתה סכנה שהגליל ייפול לידי המורדים שהשתלטו על שטחים רבים בגליל תוך ניצול הגבולות הפרוצים עם סוריה ולבנון לאספקת נשק וכוח אדם למרד.
סלילת
כביש הצפון והקמת גדר השלב הראשוני בתוכנית הבריטית להשתלטות על השטח העוין בגליל היה סלילת כביש הצפון. הכביש נועד לחסימת הסתננות מהצפון, מסוריה ולבנון ולמתן אפשרות להגיע במהירות ובכוח רב אל הכפרים הערבים שעמדו על תוואי הכביש. לצדו של הכביש הוקו תחנות משטרה. הכביש נסלל, בתחילה כדרך עפר, בחודשים פברואר עד אוקטובר 1937. בתחנות המשטרה לאורך תוואי הכביש הוצבו כמאה שוטרים אבל הם נכשלו במאמציהם לעצירת ההסתננות, מניעת ההברחות ואטימת הגבול.
כשלון הכביש ותחנות המשטרה בעצירת ההברחות הביא במרץ 1938 להחלטה על הקמת גדר לאורך הגבול עם לבנון וסוריה. כמו-כן, הוחלט להוסיף לגדר את האזור בין הכנרת לירמוך. ב-
21 באפריל 1938 נחתם הסכם רשמי עם חברת "
סולל בונה" לבניית הגדר בתוך שלושה חודשים. אורכה הכולל של הגדר היה 75 קילומטרים. בחלקים מסוימים נתמכה הגדר ב
שדות מוקשים. על התוואי של הגדר הוקמו 5 מצודות, על-פי דגם סטנדרטי שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים.
הערבים התנגדו להקמת הגדר. במהלך שלושת חודשי בניית הגדר עמדו בוני הגדר מול התקפות קשות ביותר נגד הגדר. בתחילה פעלו נגד הגדר שתי חבורות שמנו כ-60 איש מסוריה, אך לאחר שספגו אבדות בקרב מול הכוחות שהגנו על הגדר הן שבו לסוריה. בליל
27 ביוני 1938 התקיימה המתקפה הגדולה ביותר על הגדר. כחלק ממתקפה זו נעקרו 14 קילומטרים משטח הגדר על-ידי מאות אנשים מכפרי הסביבה וכפרי לבנון.
למרות ההתקפות הקמת הגדר הושלמה תוך שלושה חודשים. הקמת הגדר פגעה באופן משמעותי בהסתננות הכנופיות. גדר הצפון הביאה להפסקת הברחת כנופיות מלבנון וסוריה. לכנופיות נותרה עדיין דרך נוספת להסתנן לארץ- דרך עבה"י המזרחי אבל, המרד היה בשלבי דעיכה ולא היה צורך בהארכת תוואי הגדר למטרה זו.
אורי קוסובסקי מצא שחיילי חיל הספר הירדני שהיו ברובם ערבים ובחלקם אף ערבים משכם לא התאמצו למנוע כניסת כנופיות לעזרת המרד הערבי (1936 - 1939) ואף עזרו להם בהברחת נשק. הגדר פורקה בין
1942 ל-
1946. חלקים ניכרים מן הגדר פורקו כבר בשנת 1942. לאחר קבלת העצמאות של סוריה ולבנון בשנת 1946 פורקה הגדר כולה, ובאוקטובר
1947 לא הייתה קיימת עוד.
מסקנות מהקמת הגדר לגבי מדיניות ההגירה המנדטורית
ממשלת המנדט לא הקימה גדר בין 1920 ל-1938 למרות שהייתה מודעות להיקף ההסתננות של מהגרים ערבים לארץ מסוריה ולבנון. הגדר הוקמה רק כאשר האינטרס הבריטי למנוע הסתננות כנופיות מסוריה ולבנון לעזרת המרד הערבי דרש זאת. ואכן, הגדר הייתה יעילה בעצירת הסתננות הכנופיות מצפון. אומנם גבול עבה"י המזרחי נותר פרוץ להסתננות אבל המרד הערבי היה כבר בשלבי דעיכה. פרויקט הגדר הוא ההוכחה החותכת ביותר להתעלמות המכוונת של ממשלת המנדט מתופעת ההסתננות של מהגרים ערבים/מוסלמים לארץ. המהגרים לא נכנסו לארץ דרך ביקורת הגבולות אלא ניצלו את הגבולות הפרוצים.
