|
|
ברוכים תהיו [צילום: איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים]
|
|
|
|
|
המיתוס המקראי מבהיר לנו, שתכלית הבריאה הייתה לברוא עולם שכולו טוב. לשם השלמת כוונותיו בחר אלוהים עם, עליו ביקש להטיל משימה אלוהית. הבחירה החלה בבחירת אברהם להיות אב לעם לו יועדה גם טריטוריה. בימי נכדו - בדור השלישי - העם נדרש להתחיל בתהליך שנמשך ארבע מאות שנה בכור המצרף בנכר, בארץ מצריים.
המיתוס המקראי הנחיל לנו תובנה, שהיציאה ממצריים אחרי ארבע מאות שנה נועדה להעניק חרות, שנדרשת להשלמת השליחות האלוהית, שהוטלה עליו ביד אדון הנביאים, משה. העם הנבחר אינו טהור גזע. כבר בעת היציאה ממצריים התלוו לישראל "ערב רב" בני עממים רבים. יוסף הביא עמו צאצאים מנישואיו לאסנת המצרייה, משה הביא עמו צאצאים מצפורה המדיינית.
ב-1010 לפנה"ס עלה לכיסא המלוכה דוד, שמוצאו מסבתא רבתא מואבייה. רעיה אחת של דוד היא בת שבע, אלמנה חתית שבעלה החתי מצא מותו בקרב בערבות מואב, לימים היא אם המלך שלמה, שמלך משנת 970 לפנה"ס עד 930 לפנה"ס, שנשא נשים נוכריות. שלמה הלך "אחרי עשתרת אלוהי צידונים ואחרי מלכום שיקוץ עמונים" (מלכים א י"א 5), אחאב נשא לאישה את בת אתבעל מלך הצידונים וסגד לאלוהי צידון לכך התוודענו בספר מלכים א' ט"ז 31.
במהלך ההיסטוריה לא פסקה הסתפחות זרים גם בימי בית שני ונסתפק בדוגמאות של יוחנן הורקנוס, נשיא יהודה וכהן גדול (134 לפנה"ס עד 104), שאילץ אדומים להתגייר. אותה מדיניות ייהוד בכוח נקט גם אלכסנדר ינאי בין השנים 103-78 לפנה"ס. הצטרפות זו לעם ישראל לא אופיינה בהכרה אידאית, אלא בוצעה מתוך אונס מלווה בגילויים כוחניים.
מקום של כבוד
בצד ההצטרפות לעם ישראל מאונס, לא ניתן להתעלם מתופעות מעוררות השתאות בדמות חכמים בני עמים, שהסתפחו לישראל, כמו שמעיה ואבטליון (בבלי יומא עא) שתפסו מקום של כבוד בתרבות היהודית.
כיום מקיים עם ישראל את יהדותו בצורות שונות. קיימת יהדות שאינה דתית. רבים מגדירים עצמם יהודים למרות שאינם מחזיקים באמונה דתית כלשהי. יש הרואים את זהותם היהודית כדתית בלבד, יש הרואים את יהדותם במסגרות הקהילתיות בתוך האומות שהם יושבים בתוכם. ישנה הקהילה האורתודוקסית, הקהילה המשמעותית ביותר במדינת ישראל, המחזיקה בתפיסה שיהדות זה צירוף מחייב של עם-דת-ארץ - ארץ ישראל. עליהם מקובלת ההלכה שהתגבשה במשך דורות רבים. קבלת ההלכה וקיום המצוות הם חובה מוחלטת.
לתוך השסע הזה נכנסו מאות אלפים שבאו אלינו, במיוחד ממדינות חבר העמים, הם חיים בתוכנו, הם חלק מהווית החיים הנרקמת בארץ הזו, ואנחנו דוחים אותם מאתנו. את בניהם שמצאו מותם כחיילים בצבא הגנה לישראל נמצא בחלקות קבר לא עם אחיהם לקרב. כשהם מבקשים להקים משפחה, הם נודדים לקפריסין או למדינות באירופה כדי לערוך טקסי נישואים וחוזרים אלינו לשאת בכל החובות האזרחיות.
הבה נקבל את מאות האלפים מחבר העמים, החיים בתוכנו לא כיהודים, בברכת ברוכים תהיו, כפי שאיש בית לחם קיבל את הבת המואבייה בברכה "ברוכה את לה' ... כי אשת חיל את". ננהג כמו "כל העם אשר בשער", שהתייחסו אל בת מואב כאל "אישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל..." (מגילת רות ד' 11).
חובה עלינו להאיר פנים לחיים בתוכנו, שהממסד הדתי קבע שהם בנים חורגים.
