הרפיסות היא לא בלשכת ראש הממשלה. היא נמצאת אי-שם בדרג הבכיר של צה"ל. אחרת אין להסביר איך שני חיילים, המוגדרים כלוחמים, עומדים בטרמפיאדה, במשימות שמירה, בדבוקה אחת, כנראה, ומאפשרים למחבל לעצור מולם את ריכבו, לרדת ממנו, לירות לעברם ולחזור למכוניתו ללא פגע לאחר שהוא ניגש לאחד מהם ונטל את רובהו. אפילו ירייה אחת לא נורתה לעברו. שני החיילים נהרגו.
ויש גם לשער שאחד מן החיילים, לפחות, סימס בעת האירוע או קיבל סמס - ולכן תשומת ליבו הייתה נתונה למסך הנייד שלו - ולא לנעשה מולו על הכביש. ובטרם חלפו 24 שעות - ושוב נמצאנו למדים שעוד חייל התרשל בעת שהוא עמד בעמדת שמירה בבית אל. המחבל הגיע עד אליו - דקר אותו ואף פגע עם אבן בראשו. וכמו בצומת שליד גבעת אסף, גם כאן המחבל נעלם ללא פגע. מה שללא ספק מגביר את המוטיבציה בקרב כל מי שמתכנן מעשי רצח של יהודים.
אינני יודע אם שני האירועים הללו אופייניים לאיכותו של החייל בצה"ל. אבל נדמה לי שצריך להתייחס בהרבה יותר רצינות לדוח של אלוף (במיל.)
יצחק בריק הקובע שצבא היבשה, למצער, אינו מוכן למלחמה. בריק הוא אדם רציני ביותר, שקיבל את עיטור העוז במלחמת יום הכיפורים. יש לו השכלה אקדמאית רחבה - ואני הייתי מתייחס לביקורת שלו בדאגה רבה. הוא לא בא ממקום רע. הוא נכתב, כנראה, מתוך חשש אמיתי - והאירועים האחרונים מוכיחים שלא הכל טוב. הרמטכ"ל מבקש למנות ועדה - אבל זה לא מספיק.
ועתה, ייתכן שגם יהיה ברור יותר למה
בנימין נתניהו מהסס כל-כך. הוא, כנראה, לגמרי לא בטוח שכוחות היבשה, אם הם יידרשו להיכנס לרצועת עזה, ידעו לצאת משם כשידם על העליונה. והחשש הוא לגמרי ברור. חייל שמהסס לפני שהוא פותח באש הוא חייל רע. וקצין שכל העת מביט מעבר לכתפו כדי לראות כיצד מגיב היועץ המשפט שמסופח לכל כוח לוחם הוא קצין רע.
וכל זה התחיל, למרבה הצער, בבית המשפט העליון. שופטיו לא הדירו את עצמם מלדון גם בשיטות לחימה שצה"ל נקט בהן למרות חוסר שליטתם המוחלטת בתחום הזה. הרחבת פריסת ההתערבות שלהם הייתה פשוט שערורייתית - והיו רבים שדיברו על-כך בזמן אמת. מתוך יהירות-יתר שהנחיל להם
אהרן ברק, השופטים הגבילו את הלוחמים - וגרמו בכך לריבוי פגיעות בכוחות הלוחמים. כך, לדוגמה, הם אסרו על צה"ל להשתמש ב"נוהל שכן" - שיטת לחימה שהייתה חוסכת הרבה קורבנות-שווא גם בקרב הערבים. אין טעם להיכנס במסגרת הזאת לפרטים - אבל מותר לומר שהאיפוק שצה"ל גוזר על עצמו בעת לחימה גורם להרבה מאוד קורבנות בקרב החיילים.
זה קרה במבצע צוק איתן בסג'עייה - וזה קרה במקומות אחרים. שלא לדבר על-כך שהשופטים הם אלה שהתירו לערבים לנסוע בכבישים שבהם נוסעים גם המתיישבים ביהודה ובשומרון, מה שהגביר את שיעור הנפגעים. עד להחלטה השערורייתית הזאת, מחוסרת הסמכות, הייתה הפרדה מוחטת - וזה תרם לביטחון של כולם.
אני עוד זוכר את החלטתו של
עוזי פוגלמן בהקשר לנסיעה בכביש 433 שהוא כביש ראשי לירושלים. קראתי את פסק הדין ולא הבנתי את פשרה של היהירות המתנשאת שעמדה ביסוד ההחלטה. קשה לי לראות החלטה דומה במדינה כלשהי הנמצאת במצב דומה לזה שבו אנחנו נמצאים.
ויכולתי, כמובן, להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות לאיוולת שיורדת עלינו מגבעת רם - כגון, בנושא הריסת בתי מחבלים או בנושאים אחרים שיכולים היו להפחית במידה משמעותית את שיעור הנפגעים מפעולות איבה - אבל בכל אלה אין כדי לכסות על הצורך בבירור אמיתי של היכולת המבצעית של החיילים; ואני לגמרי לא שקט בעניין הזה.
ויפה שעה אחת קודם שנכנסים להרפתקה צבאית.
