מי שעקב השובוע אחר אמצעי התקשורת וההתבטאויות של העסקנים ושל האיש ברחוב, יכול היה להבחין שהציבור די מאוחד סביב אותן תובנות. הראשונה שבהן היתה, שהבחירות הקרובות תהיינה One Man Show, והתוצאה כבר הוכרעה.
השאלה המרכזית הייתה אפוא, לא מי ירכיב את ה
ממשלה הבאה, אלא כמה מנדטים ישיג. שאלה שניה שהעסיקה את הציבור: מי יהיו השותפים לממשלה הבאה? והשאלה השלישית: מה הביא את האשף הפוליטי נתניהו לבצע את קפיצת סאלטה מורטלה קירקסית מדהימה, ללא ניד עפעף ובשיא הציניות, ותוך הסתמכות על זכרונו הקצר של הציבור: הן רק לפני חודש הזהיר את בנט ושקד ואת ליברמן, בעקבות התפטרות שר הביטחון, שהליכה לבחירות עכשיו, "בתקופה ביטחונית מורכבת וקשה", משחקת לידי האויב ופוגעת בביטחון – ותוך חודש זיגזג אל הקצה השני וביצע הוקוס פוקוס להטוטי, כשטען בדיוק את ההפך, שניגשים לבחירות ב-ד' בניסן מפני שהתקופה הביטחונית המורכבת והקשה חלפה מן העולם.
האסימון ירד
מה הוביל את נתניהו לבצע את הפליק-פלאק הזה? כמו תמיד, בפוליטיקה ובכלל, צריך לחפש את המניע האישי, הנסתר. נראה שהאסימון ירד, כשהבין מההדלפות מלשכת היועהמ"ש, ומהופעתו הארוגנטית של פרקליט המדינה
שי ניצן בוועידת 'גלובס' בשבוע שעבר, כי נמוגו היסוסיהם בדבר הגשת כתב/י אישום נגדו. הפור נפל. החרב כבר מתהפכת. ומה שנותר הוא, להציל את מה שאפשר.
נתניהו, אומרים יודעי דבר, מבקש להפוך את הבחירות לכנסת ה-21, למין תוכנית מילוט פנטסטית, סוג של משאל עַם הכי גורף, באשר למידת האמון או אי-האמון של הציבור במערכות המשפט והמשטרה, שלטענתו רודפות אותו, לצד שאלת כשירותו, להמשיך ולכהן בראשות הממשלה. מי שלא רוצה אותו עכשיו, וחותר תחתיו בכלים משפטיים, יקבל את המענה ההולם בבחירות הקרובות. ולמהלך הזה, יש ערך מוסף גם מבחינה מדינית: הנשיא טראמפ כבר הודיע שידחה את הגשת 'תוכנית המאה' (שעשויה להיות מכאיבה לישראלים רבים), עד לאחר הבחירות, ועד אז אלוקים גדול. או שהכלב ימות או שהפריץ ימות.
יעדיף את החרדים
כבר הסכמנו שלעת הזו אין מתחרים לנתניהו במפה הפוליטית: לא לפיד ולא גנץ, לא כחלון ולא יעלון, לא בנט ולא ליברמן, לא גבאי ולא
אהוד ברק. איש מהם לא יישב בכורסת ראש הממשלה ה-35 של ישראל.
השאלה היא, אם כן, מי יישב לצידו בממשלה הבאה. כמעט ברור שהדם הרע שזרם בין נתניהו לצמד בנט-שקד, מציב אותם כאופציה אחרונה לשרֵת בממשלתו הבאה. הם יוזמנו רק מחוסר ברירה. נתניהו ישמח לשלוח אותם למדבר האופוזיציה, ולחבק את אלה שאינם מאיימים עליו, בסוגיות אקוטיות של ביטחון ישראל. לכן יעדיף תחילה את החרדים, כחלון, לפיד, וגם גנץ/יעלון/ברק/הרבנית בר-שלום/
גל הירש ואחרים (מחק את המיותר), אם יגיעו לכנסת הבאה, ואפילו ליברמן הבלתי צפוי. רק לא בנט. רק לא שקד.
ומה הפלא? שניהם מפריעים לו לקדם את תוכנית שתי המדינות, שלמרות היעלמותו של אובמה שכפה אותה עליו, נתניהו עדיין מאוהב בה. בנט הוא ראש המפלגה היחיד בזירה הפוליטית, שמתנגד בתוקף לנוסחה זו ההופכת את נתניהו ל'בלפור' של מדינה פלשתינית. בנט הוא גם היחיד, שדוחה את הטענה שמדינת ישראל נמצאת ביהודה ושומרון במעמד של כובשת, מפני שאין עם יכול להיחשב לכובש בארצו שלו. ועל אף עמדותיו אלה, לא הצליח בנט למנוע מנתניהו את הקפאות הבנייה בירושלים ובהתיישבות, את ה'הכלה' של הטרור הרצחני בשומרון ושריפת השדות בדרום, את ההרס האכזרי של בתי יהודים (כולל ההינתקות) מול החמלה הכנועה כלפי פולשי חאן אל אחמר ומקומות אחרים, את הזרמת מיליוני הדולרים הקטריים במזוודות לחמאס – וזה רק קצה הקרחון.
ניצחונו של נתניהו מובטח. השאלה שתיבחן ביום הבוחר היא רק מי יישב לימינו, תרתי משמע.
