מרעין בישין

א. כינים

מדי חודש, לכיתה הייתה נכנסת, אחות בית הספר, לבדוק ניקיון וסדר. בַּדְקָה ציפורניים ושיער, לגלות בראשו של מי, כינים מקננים. רעדתי מפחד, שמא בראשי יתגלו כנים, כי אז, אף חברה לא תרצה לשבת לידי ואהיה כל הזמן לבדי וארגיש כמצורעת, כי כל הכיתה "יודעת"...

וצריך לקחת בחשבון, שהציון ב"סדר וניקיון", יהיה "טעון שפוּר" וזה כבר "סִפּוּר"...

אם נהיה כנים, לא פעם נדבקתי בכינים, האחות אותי הביכה, הביתה אותי שלחה, מושפלת ובוכה. הרגשתי מנודה, ילדה אבודה, והאבן על לבי הייתה כבדה...

אמא טפלה בכינים בחומרים שונים, עם ריחות לא נעימים ואחר כך חפפה, אך מְכִּנִים לא הייתי חפה... אמא בשום אופן לא הסכימה לסַפֵּר את שערותיי, כדי שמהר ייעלמו ודי...

החלטתי לעשות מעשה נועז, הלכתי לסַפָּר, שאת שערותיי גזז, אמא כעסה, אבא רגז, אך זִכרם של הכינים גַז...

וסוף-סוף הלכתי עם ראש מורם ועם מצב רוח מרומם, וחברתי כבר לא פחדה, שאשב לידה... ובסדר וניקיון בתעודה, סוף-סוף קבלתי "ראוי לשבח", ציון, שהיה לי חשוב יותר מאנגלית וחשבון... כי על הבושה והחרפה אין כפרה...

לעולם לא אשכח, את הרגעים העצובים והנוגים, את החידלון וחוסר האונים, את הבדידות, הריחוק, הכאב וההשפלות...

ב. פשפשים

המצוקות בילדות לא כללו רק מחסור וקור וכינים, סבלנו גם מייסורים יותר חמורים, מחרקים, שעוקצים ומציקים ואותנו משנתנו מקיצים...

לא אשכח לעולם, שבמזרונים הממולאים ב"עשב ים" שרצו פשפשים ארורים, שהפכו את לילותינו לנוראים, כשעלינו טיילו, עקצו ואת דמינו מצצו... בלילות היו יוצאים מהמחבואים ועל הקירות מטפסים ועולים, היינו מתעוררים וקמים, עם האצבע אותם מועכים, וכתמי דם על הקירות מותירים.

ביום, הם היו נעלמים, כאילו שהם כלל לא קיימים... הכתמים על הקירות העידו, שבבית שוכן אויב מר, שבכל לילה יוצא מהמארב ואתנו אינו חדל לנהל קרב עקוב מדם...

עם הפשיטות הליליות, קשה היה לחיות. הצטיידנו בתחמושת, ריססנו בחומרי הדברה, נחנקנו, ולהם כלום לא קרה ושום ישועה לא הופיעה... כל אחד יכול היה לדעת, שהבית נגוע בפשפשים רעים. וזה בהחלט לא נעים...התביישנו, כאילו האחרים משוחררים ורק אלינו הם באים...

אבא החליט לצאת למלחמת חורמה, הלך לבית המרקחת, שאל והתעניין ומצא תשובה, חומר חדש, שנקרא "מלטוק", שבמטה קסם, הפך את המר למתוק. וכך הצלחנו את האויב הנורא להכחיד ולהשמיד. וסוף-סוף ירד לנו מהווריד...

בסִיד צבענו את הקירות המוכתמים בדם ולַעַד תם הקרב וגם "הכתם" הוסר ונעלם והעולם סוף-סוף היה מושלם...

ג. פיפי

זה לא היה כיפי להתעורר כל בוקר רטובה מפיפי... בצריף החשוך, לא היה בית שימוש. כל לילה עשינו פיפי במיטה. קמנו רטובים, הרגשנו עצובים, כאובים ועלובים... גם אם אמא אסרה עלינו לשתות לפני השינה, על כוס החלב לא יכלה לוותר, כי לא היה לה משהו אחר לתת לנו לארוחת הערב.

לילה, לילה לפני השינה, הייתי מתפללת ומתחננת: "אנא, השם, עשה בבקשה, שאקום יבשה"!

בשנתי, הייתי חולמת, שאני על האסלה יושבת, ומיד מתעוררת מאוכזבת, שהמיטה משתן רטובה, הרגשתי מושפלת ועצובה... בכיתי בסתר. הרגשתי שמשהו בי לא בסדר. איזו אכזבה... מתפילתי לא צמחה לי שום טובה, אך להתפלל המשכתי בהתמדה עד שהתגשמה המשאלה...

ישנתי עם הבגדים, שאתם הלכתי לגן או לבית הספר ולא עם פיג'מה או נמנמה. ועם אותם בגדים שמשתן רטובים, הלכתי שוב לגן או לבית הספר מושפלת ומיוסרת. בגדים החלפתי רק פעם בשבוע ואל תשאלו מדוע!!!

לא ישנו על סדינים, אלא על שמיכות מצמר דוקר וכל בוקר, אמא את המיטות הייתה צריכה לאוורר וליבש ובנו להתבייש...

היא לא חסכה ממני את כעסה, גערה, הכאיבה, העליבה, כאילו אני לא ילדתה הטובה, ולא הבינה ולא חשבה, כמה הייתי ששה לקום יבשה וכמה אני מתה מבושה...

כמה אני פוחדת ללכת לישון אצל דודים, שלא יגלו שאני לא עדיין לא "גמולה" ויעשו ממני חו‍ֹכָא וְאִטְלוּלָא...

הילדה שכל כך התביישה ברעב, במחסור ובקור, נאבקה להסיר שכבות רבות של עכבות מציקות, שעליה נערמו והן כל כך מעיקות וחונקות...

ד. הצלם

בכול בוקר אמא קלעה לי זוג צמות ארוכות. בחגים ובשבתות קשרה לי סרטים, פעם באדום ופעם בוורוד ונראיתי נאה מאוד.

בכל שבת במעברה, עבר צלם מדופלם במכונית שחורה, שבה נשא מצלמה "קמרה אובסקורה". נקיים ורחוצים, לבשנו בגדים מגוהצים והצטלמנו על-רקע הצריפים, חייכנו ונראינו מרוצים...

והצלם פִּיתח את התמונות והביא אותם כעבור שבוע. מאחורי התמונה רשם אבי בדיוק באיזה יום היא צולמה והיכן והדביק אותה באלבום ישן, וכשמתבוננים על התמונות היום, ממש לא נראינו נורא ואיום... לבנות תפרו שמלות יפות, ולבנים חליפות ולא נראינו רעבים, או מלוכלכים... ולא עם כנים ולא עם פשפשים ולא עם תחתונים רטובים... ילדים חמודים וטובים... שלמצלמה מחייכים ורק הם יודעים את מה שהתמונות מכסות ולא מראות...