החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, המחייב פגישות מקדימות לפני פתיחה בהליך משפטי, נחקק כהוראת שעה לשלוש שנים ואמור היה לפוג ביולי שעבר. אך מאחר שהכנסת התפזרה, המצב החוקי אינו ברור. לעומת זאת, המצב בשטח ברור: רוב עורכי הדין העוסקים בתחום ורוב המתדיינים מתנגדים לחוק, שהוא אבן ריחיים על צווארם.
יוזמי החוק אמרוף כי הוא בא בעקבות חוקים דומים באוסטרליה ובארצות אחרות. אבל ישראל איננה אוסטרליה. בישראל יש בעיות יחודיות בדיני משפחה: מרוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט למשפחה; סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני בתחום הגירושין עצמם; גרעין קשה של אפליית נשים, שמקורו בדין הדתי, הבא לידי ביטוי בתיקים של מסורבות גט ועגונות הנמשכים שנים רבות ללא פתרון. לתוך מצב משפטי מסובך זה, אין טעם לייבא חוקים שיסבכו עוד יותר את המצב ויאריכו את יסוריי הצדדים המתגרשים.
חוק זה בא לענות על צורכי המערכת המשפטית הקורסת תחת עומס התיקים, אך הוא בא על חשבון המתדיינים, ובמיוחד על חשבון הצד החלש - לרוב האישה. הצד החלש מתקשה להתמודד מול בן הזוג החזק, והוא זקוק לעורך דין שייצג אותו ויהיה לו לפה - אלא שהחוק מונע זאת ממנו בפגישות המקדימות. את הפגישות הללו מנהלת לרוב עובדת סוציאלית שאיננה משפטנית, והיא שמחתימה את הצדדים על חוזה, מבלי להבין את מלוא משמעותיותיו ותוצאותיו. הפגישה עלולה להסתיים באי-הבנה או אף בהרחפת הסכסוך, או בסכם מסוכן שהצדדים לא בהכרח מבינים את השלכותיו ואשר עלול להיות הרסני לצד החלש.
בסקר שנעשה מטעם משרד הרווחה נטען, כי המדד הוא כמה זוגות חזרו ופנו לבית משפט לאחר פגישת סיוע . אלא שזהו מדד שאינו אמין. הוא אינו מלמד בהכרח על כך שהבעיה נפתרה; סביר יותר שהבעיה "נפתרה" באמצעות כפיית רצונו של הצד החזק על הצד החלש. האם זה "הפתרון" הרצוי שאליו שואפת חברה נאורה? חוק זה סוגר את שערי בית המשפט בפני צדדים חלשים וגורם לעוול ולחוסר צדק.
יש שיגידו, כי החוק אינו סוף הדרך, שכן לאחר המתנה של 45 יום ניתן לפתוח תיק חדש בבית משפט. כאשר שאלתי מדוע יש לחכות 45 יום, ומדוע אין לאפשר לצדדים לפנות מיד לבית המשפט, פלט מישהו בטעות את האמת: כדי להקשות עליהם ולגרום להם לוותר על ההליך.
מעבר לכך, למשרד הרווחה יש אינטרס ברור לשמור לעצמו את תוספת התקציב שקיבל למען יישום החוק. אולם, במדינה מתוקנת הגוף היחיד שסמכותו לחרוץ דין הוא בית המשפט, המייצג מקצועיות ואוביקטיביות. אין להעלות על הדעת, כי במסגרת חוק שנראה טכני, תועבר סמכות חשובה זו מבית המשפט לעובדות סוציאליות. יש להחזיר מיד לבית המשפט למשפחה את סמכויותיו כדי שיוכל למלא את תפקידו. בית המשפט איננו יכול להתנער מתפקידו ומאחריותו לגורל נשים וילדים ולהעביר את האחריות לגופים חלופיים, כי לבית משפט אין תחליף.
יתרה מזו: העדפת צורכי המערכת על פני צורכי האזרח היא פסולה. תפקידה של מערכת המשפט הוא לעשות צדק, ואין זה משנה כמה היא עמוסה. עומס תיקים איננו סיבה לסגור את שערי בית המשפט בפני המתדיינים. את יכולותיה של המערכת המשפטית יש לשפר באמצעים אחרים, ולא על חשבון המתדיינים.
טוב תעשה לשכת עורכי הדין, אם תקשיב לרחשי ליבם של חבריה העוסקים בדיני משפחה, המשקפים את צורכי ציבור המתדיינים ותייצג בכנסת את רצונם . אומנם פרקליטי משרד המשפטים הכינו את החוק בעמל רב וברצון טוב לסייע לצדדים להגיע להסכם בדרכי שלום. אך עם זאת, יש להקשיב לשטח, ללקוחות בשר ודם, להבדיל מרעיונות מופשטים, שדרכם לבית המשפט נחסמת לחודשים ארוכים.
בואו נוותר על החוק הזה ונפתח את השערים של בית המשפט ושל בית הדין לרווחה, ויבואו בעלי הדין להתדיין בלי הגבלות. ואם מדינת ישראל רוצה להציע לצדדים סיוע אמיתי, אזי עליה להציע לצדדים אפשרות לבחור מרצונם בסיוע שכזה; וכל עורך דין יודע, שלא כל תיק מתאים לגישור. יש לאפשר לכל אדם גישה חופשית אל בית המשפט. המערכת אמורה להעניק צדק לכל אדם מתי שהוא רוצה, ולא לעכב את מתן הצדק ולא להגביל אותו.
