"וַיְהִי בְּשַׁלַּח" (שמות י"ג י"ז) כמעט חורז עם"כִּי בָרַח" (נ מ שם, י"ד ה') אם כי בְּשַׁלַּ֣ח, גירוש, אינו עולה בקנה אחד עם בָרַ֖ח, הם חורזים.
הסופר המקראי אינו משאיר ספיקות "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי..... וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" (שם, י"ב, ל"א—ל"ב). גירוש. לא מרצון מכפיה, מכניעה למכות בכלל ולמכת בכורות בפרט, אבל מכל מקום גירוש. בְּשַׁלַּח! מפסוקי השילוח הזה עולה כי תבהלה אחזה במלך, כי חרד שמא כל רגע של השהיית סילוקו של המון שהשתלט על איתני הטבע ושעבד אותם להפיל את המלכות - יחיש עליו אסון. לילה, מיד, לא בוקר, לא מחר, ציווה "קוּמוּ צְּאוּ", מוקף יועצים שפחדו פחד מוות לאלתר ממש - "אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" - המבקשים להציל את חייהם בגירוש לאלתר של העבדים העברים הדמוניים.
והנה, למחרת, על אותם יועצים, שהאיצו 'שַׁלַּח', אומר הכתוב "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם", ומעגל אחר של יועצים שלא היה בסוד הגירוש מתרעם ומאשים, "מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (שם). פרעה, הוא, היה גם בתוך היועצים שנבהלו לגרש וגם בתוך היועצים שהתרעמו על הגירוש, כפי שהפסוק מעיד עליו, "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה", פעם לבו עם "כֻּלָּנוּ מֵתִים" ופעם עם "מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ", וכבר אמר החכם מכל אדם בספרו משלי, "מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל-דְּבַר-שָׁקֶר - כָּל-מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים" ( משלי כ"ט,י"ב).
בין כך ובין כך ישראל גורש. נוער מעל מצרים כמגפה רעה. איך יכולה עובדה חותכת כל כך להתחרז עם "כִּי בָרַח"? נטיית הלב הפשוטה היא לומר, כי מלכתחילה הילך משה תחבולות על פרעה, ביקש להוליך את המאמינים החדשים באלוהי ישראל למדבר לעובדו שם ולחזור, ולכך, ליציאה לצורך חזרה, הסכים פרעה, בקושי, מפני שסרב להעניק לגיטימציה לאלוהים שפלש למרחב אלוהי מצרים, אבל סוף דבר נכנע והסכים על-מנת שישובו. כשנתגלתה לו התרמית, ובני ישראל נצפו הולכים אל מעברי הגבול הימי על-מנת שלא לשוב, הבין כי הערימו עליו, "כִּי בָרַח". האמנם? קשה ליישב את ההסבר הזה עם העובדה, כי יועצי המלך שהתרעמו על הגירוש אומרים מפורשות "כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ". אילו הייתה ההסכמה על שלושה ימים של עבודת האלוהים במדבר וחזרה למצרים, לא היה בה שום שחרור מעבדות, אלא רק פסק זמן לשם הרגעת מלחמת אלוהי ישראל באלוהי מצרים. גם הלשון "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" אינה מתיישבת עם היתר למסע תפילות בלבד, ברשות, בהסכמה, בדגש על שמירת הזיקה בין המלכות לבין עם עבדיה.
קרוב יותר להתרשם כי שליט כפרעה שעל-פי הכתוב הקיף עצמו בחרטומים וחווה את המציאות על-פי לטיהם, מעשי הניחוש והקסם, היה גם פרעה שגירש את העם וגם פרעה שהיה משוכנע כי העם בגד בו וברח, כי לא היו להן לעובדות כל עוגנים בעיניו, פעם העובדה הייתה שישראל הוא פגע רע, סכנת נפשות והצלת מצרים תלויה בגירושם, ומשגורשו נשתנתה העובדה הזאת והייתה לעובדה של בריחה בעליל. מי שהבהיל את משה ואהרון לילה וציווה "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", הוא גם מי שהרגיש עצמו פתע כגזול, כמי שהונו אותו אישית "וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" (שם, י"ד, ו') והוא יוצא בראש גדוד קטן לערך, של שש מאות אנשי צבא מובחרים להחזיר את ה'מסמורטטים' המונים שש מאות אלף איש -לבד מנשים וטף וישישים - אל אוצרותיו. בתבהלה העברים היו שליטי הטבע שכל מצרים לא יכלה להם, לאחר שייצאו הם היו עדר אדם חסר אונים ושש מאות בוקרים יכלו לו. כך חשב. כך חווה קרעי מציאות בעוצמות בלתי מרוסנות.
אולי נס הוא, עוד אחד מנסי יציאת מצרים, כי המלך אשר לא ידע את יוסף גם לא ידע את המציאותו פעל על-פי דחפים, גם הקשה ליבו וגם שבר אותו בתוכו, וסוף דבר בין סדקי אישיותו המתרסקת צאו משה ואהרון את הנתיב של היציאה, שמלך מיושב היה חוסם אותו בכוחו האדיר בקלות יתרה.
מה שאירע את פרעה המעבר מקוטב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח" לקוטב "כִּי בָרַח", אירע גם את בני ישראל. הסופר המקראי יודע לספר כי בנוע מחנה ישראל רגלי אל חופי ים סוף לא ידעו כי פרעה ופרשיו כבר יצאו לרדוף להשיגם ולהכניע אותם לשוב מצרימה. "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה" (שם, י"ד,ח'), אומר הכתוב. 'בְּיָ֥ד רָמָֽה', הוא לשון ניצחון, ביטוי של עם שגבר על אויבו. אונקלוס, על-פי מסורת מדרשית, מניח את מלאכת התרגום ואומר "ובני ישראל נפקין בריש גלי", מתגרים, או הולכים לראשונה בחייהם זקופי ראש אחרי שחיו כל ימיהם משועבדים, ראשיהם שחים. יש מחכמי המדרש שפירוש זה היה זר להם. הם פירשו 'רָמָֽה', מלשון שבח לאל, כמו 'ארומימך', ואמרו (במכילתא) "ישראל מרוממים ומשבחים ונותנים שיר שבח וגדולה תהלה תפארת למי שהמלחמה שלו כמ"ש רוממות אל בגרונם". פרשנות זאת עושה את בני ישראל לאומה מעודנת יותר במתן ביטוי לתחושות ניצחון על המשעבדים, מאופקת, תולה את פדיונה בחסדי אלוה, אבל בליבת הדברים הן אונקלוס הן מדרש מכילתא רואים שיירה גדולה המהלכת אל הים החוצץ בין ארץ השבייה לבין ארץ החרות בגאון, בביטחון, בלב רחב על שעבדיה של הגדולב במלכויות יכלו לה ויצאו חופשי.
והנה, אומר הסופר המקראי, כשראו פתע "וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם - וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד" (שם, י'). אפשר להבין. אפילו הם שישים רבא ופרעה רק שש מאות, הם יודעים מי יכניע את מי במאבק בין גדוד חמוש ומובחר לבין המון אדם המתנהל לאיטו על נשיו וטפיו וצאנו בני בקרו. ביראה זאת אין סתירה לתחושות שבאו לכלל ביטוי ב "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה" אבל הסופר המקראי אינו עוצר. הוא מתאר מהפך קוטבי בתחושות "וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-יְ.קֹ.ו.ק" (שם י"א) הם לא יצאו ביד רמה. ה' כפה עליהם יציאה. הוא התעמר בהם, הוא נושא אשם. עוון פדיונם הוא עליו. ולא רק בה' הם מטילים תלונותיהם. בשלוחו. במשה. "וַיֹּאמְרוּ֘ אֶל-מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין-קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה-זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם" (שם, י"ב)!
ואו אז מגלה הסופר המקראי כי המאבק על היציאה ממצרים לא היה רק בפרעה אלא אולי בעיקר ביהודים עצמם, שהתאהבו בעבדותם, בתלותם - בגוף ובנפש - בשליט זר, שפיצה על העינויים שהוא עינה אותם בהענקת חסות, ביטחון, היעדר חובת התמודדות על קבלת החלטות, על אחריות לאתגרי החופש. "הֲלֹא-זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת-מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת-מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר" (שם, י"ב).
המעבר החד, הפתאומי באורח מבהיל בין "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה" - בריש גללי או בהודיה - לבין "חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת-מִצְרָ֑יִם" אינו מעיד על הפרעה קוטבית אלא על הקושי הנפשי של בני דור התשועה והפדיון והיציאה מעבדות לחרות לעבור מהפכת נפש בין נשמת השבוי לנשמת הפדוי, על חוסר היכולת לחשוב כבני חורין גם בשעה שנהייתה בן-חורין, על בעל הנס שאינו מכיר בנסו כי כל מישושיות ליבו קהו מלחוש חופש מה הוא. על כן משה אינו גוער בהם בישראל על שהם - שאך זה יצאו ביד רמה - נבעטים בנפשם פנימה לשוב אל העבדות. הוא אומר להם "הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת-יְשׁוּעַ֣ת ה'" (שם,י"ג). כדי להפנים את גודל הישועה צריך אדם לייצב את נפשו, לחזק אותה לבל תהיה נתונה לתנודות של רגע. הישועה היא לא רק אירוע חד-פעמי, מהפך וגמרנו. היא תהליך. היא לא פרעה ופתע אין פרעה, היא פרעה, מובס, ושב ורודף, פרעה נופל וקם, אבל הדרך אל החופש, אם הנפש יציבה, סלולה.
