בני גנץ מסתמן, לפחות לפי שעה, כפסדה פוליטית חסרת צורה וגוון אידיאולוגי לאומי או חברתי ברורים, שמשמשת כסות לחתרנות של כוחות ריאקציה שמאלניים מסוגם של
אהוד ברק או
ציפי לבני נגד האידיאולוגיה והמדיניות של הימין. הנחת מוצא של גורמים אלה היא כנראה שגנץ, חסר הניסיון הפוליטי, הוא "חומר טוב" להסתיר באמצעותו את העובדה ש הם שמנהלים למעשה את הקמפיין שגנץ מוביל כביכול. בעקיפין רומזים הם לציבור "הפיקח", שהם יהיו אלה שינהלו בפועל, אחרי הבחירות, את הכוח הפוליטי שיפקיד הציבור הנאיבי בידי רשימתו.
פסדה היא תמיד המוצא הרע ביותר בין כל הברירות הפוליטיות שעל הפרק. "בימין" "ובשמאל" אתה יודע, לפחות באופן עקרוני, מהו הכיוון ומהם גבולותיו הסבירים. ברור שלאיכות המובילים בכל גוש פוליטי, חשיבות רבה בהגשמת היעדים המוצהרים בכל קדנציה. אולם, כאשר רמת הביצוע הכמותי ניתנת פחות לצפייה מראש ומידת הוודאות השלילית בכוון רבה, הערך המשולב השלילי של הצרוף כמות וכיוון בלתי-רצויים, מוחלטת.
המסוכנים ביותר בקבוצות הפסדה הם אלה שכבר היו בצמרת, מכירים את הטריקים ו"השטיקים" ויודעים היטב מה עוצמת הפיתוי העומדת בפני ראש ממשלה שמנהל קואליציה הטרוגנית של מפלגות קטנות ורבות ורוצה להישאר בשלטון. במיוחד אמורים הדברים בגושים הטרוגניים מאוד אשר זהותם האידיאולוגית איננה יסוד מהותי בדרכם הפוליטית ואינה מנחה את "הקווים האדומים" הנפשיים שמהם סביר שלא יסטו בכל מקרה.
במחול השדים להקמתן של רשימות חדשות, החייאתן של רשימות ישנות והתאגדויות של ערב רב של "בלתי- מזדהים" "ובלתי-מזוהים" (דוגמת הגוש המדומיין "מרכז-שמאל") לגוש גדול של מסה פוליטית אמורפית, רק בכדי להשיג עמדות כוח פוליטיות וג'ובים -
טמון הסיכון הגדול ביותר לציבור המתפתה ללכת שבי אחרי מחזה תעתועים זה. ניסיון העבר מראה שציבור זה יקבל בסבירות גבוהה דבר-מה שונה מאוד ממה שאליו התכוון, אם לא את ההפך הגמור ממנו. הצרה גדולה עוד יותר מפני שכשל זה יכפה את תוצאות הבחירה השגויה גם על מי שיודעים מראש לאן הם רוצים ללכת וכיצד וכפרו בדרך שנכשלה, אך כשלו בניסיונם לשכנע את הציבור לקבל את דרכם.
הניסיון מלמד שגם במציאות הפוליטית מתקיימים, חוקי הפיסיקה ובכללם התופעות של חיבורים וקטוריים בפעולתן של מגמות פוליטיות. ככל שארגון פוליטי או תנועה אידיאולוגית, הטרוגניים יותר, גדולה יותר השונות הפנימית שלהם, מגוונים יותר הכוחות הפועלים בתוכם וגדל הסיכוי שהתוצאה שגוף זה יהיה מסוגל להסכים עליה, תהיה שונה במידה רבה מן הצפוי או המובטח. גנץ ותנועתו הם ייצוג טיפוסי לקבוצה ממין זה ועל כן נשקפת ממנו רמת סיכון גבוהה מאוד שתומכיו יטעמו כמות מרורים לא מבוטלת. לאחרונה הרחיב במקצת ובהיסוס את תחום חשיפת סודות דרכו הפוליטית ואמר: "אני לא מוכן שיהיה כאן דור שלם ללא תקווה". ועוד הוסיף ופירש: "אנחנו רוצים לשלוח את הילדים שלנו להילחם בעוד 25 שנים?" מי שזוכר את סיסמאות הסרק (שלא צלחו) של מפלגת העבודה ושותפיה בעבר, לפני 25 שנים ויותר, מוצא כאן אותן מילים, כמעט באותו סדר.
אם כך, גנץ הוא כנראה "השמאל החדש" ומי שחושב אחרת, פשוט טועה. תרגילי ההסוואה שהוא נוקט לפי שעה על זהותו הפוליטית והשתייכותו הסקטוריאלית, שקופים כבר עתה.
הציבור טועה לעיתים מזומנות בהבנת הדרך בה מתפקדת דמוקרטיה ייצוגית. זו פועלת במיטבה כאשר הציבור בוחר בדרך אחת מתוך החלופיות שמציעות לו המפלגות הנאבקות על אמונו - בחירה חדה וחד-משמעית. עליו מוטלת החובה ליצור את האיזון האופטימלי בין יצוגיות מיטבית עם כושר ביצוע ירוד, לבין יצוגיות פורמלית פחותה בשילוב עם כושר ביצוע משופר. הכוחות הפנימיים בתנועה כזו יכולים לסייע למנהיגות אבל עשויים גם להפריע לה. מנהיגות חזקה מתגברת טוב יותר ומהר יותר על גורמי הפרעה.
ככל שתמיכתו בתנועה בעלת מצע ותוכנית פעולה מוגדרים, חלשה יותר, יכולתה לבצע תוכנית זו, אידאלית ככל שתהייה, נחלשת ומתאיינת. ככל שהתמיכה הפוליטית גדולה יותר, יכולת המימוש משופרת, גם כאשר המנהיגות איננה כליל השלימות. 
