- דניאל פינקלשטיין, בעל טור בכיר בעיתון טיימס, כתב בגוף ראשון חלק ממאמרו על הפרישה של חברי פרלמנט מן הלייבור, וכך מובאים כאן עיקרי הדברים.
בכיתי. אני מודה שאני בוכה בקלות: כאשר חברים מספרים לי שהם בהריון, אשר
רינגו סטאר הצטרף לפול מקרתני על הבמה. אבל הפעם הייתה שונה. כאשר ראיתי את לוסיאנה ברגר נושאת את נאום ההתפטרות שלה מהלייבור, בכיתי בשל היושרה והאומץ שלה. ובכיתי משום שזוהי אחת מנקודות השפל העמוקות ביותר של יהדות בריטניה שאני זוכר. בכיתי מתוך יאוש. בכיתי משום שאינני חושב שזה הסוף.
בבריטניה המודרנית, סולקה אישה צעירה מהמפלגה הפרוגרסיבית הגדולה ביותר בבריטניה בידי אנשים ששונאים יהודים ובידי אחרים שאינם עושים דבר בנוגע לכך. בהשוואה לכך, מחווירים כל יתר ההיבטים של פרישת הקבוצה.
אני משתתף בפגישות של הקהילה היהודית, בהן אנו דנים בבעיה ומה לעשות איתה. יש בחדר הרבה עוצמה, נחישות ושכל. אבל כולנו מרגישים חסרי אונים. אין בחדר אדם אחד שלא איבד קרובים שנהרגו או גורשו בידי אנטישמיים. כך שלא מדובר רק בחוסר אונים, אלא גם בפחד.
מה שמשך את תשומת ליבי בנאומה של לוסיאנה היה, שהיא התייחסה בטעות לעצמה כחברת פרלמנט מטעם הלייבור. היא התרגלה לומר זאת במאות מפגשים, וזה פשוט החליק לה גם אחרי שעזבה את המפלגה. הטעות הקטנה הזאת ייצגה שנים בהן פעלה בדבקות למען הלייבור. יש לה כישורים מתאימים לשרת בממשלה ומעבר לכך. כעת זה נגמר. ספק אם תצליח להיבחר שוב. לכן, כאשר ראיתי את האומץ שלה, חשבתי שהוא מבטא יאוש.
זה היה מרגש מאוד. היא לא יכלה להישאר במפלגה, בה יו"ר מחוז הבחירה שלה-עצמה נוטל חלק בתוכנית אירוח בה נטען שהרוטשילדים ממנים את הניאו-ליברליזם וברקע מופיעות תמונות אנטישמיות – ואיש אינו עושה דבר בקשר לכך.
אם כבר, אז ההפך. הלייבור הפקיד את ג'קי ווקר על היחסים עם מיעוטים אתניים. ווקר היא מהדוברים המרכזיים בשמאל הטוענים שההאשמות באנטישמיות הן ציד מכשפות פרו-ציוני, שמטרתו למנוע מחברי הלייבור למתוח ביקורת. בעבר היא כינתה את היהודים "המממנים העיקריים של סחר העבדים". העלבון הזה בא מבית מדרשו של לואיס פרחאן, אחד האנטישמיים המובילים בארה"ב.
בחודש מארס שעבר קיימה הקהילה היהודית עצרת ליד הפרלמנט. נאומה של לוסינדה זכור לי במיוחד, כי הוא היה רהוט ובעל עוצמה מוסרית; והוא הסתיים בקריאה מגוחכת להצטרף ללייבור. כולנו החזקנו שלטים נגד האנטישמיות הגוברת בשורות הלייבור והשתיקה של הנהגתה. זה לא היה הרגע המתאים להשמיע קריאה כזאת, אבל לוסיאנה המשיכה להילחם. היא רצתה שהעניינים יסתדרו. קרוב לוודאי שבעומק ליבה ידעה שזה לא יקרה, אבל היא לא ויתרה. אבל מנהיג המפלגה, ג'רמי קורבין, לא נפגש איתה מאז 2017.
שרת החינוך בממשלת הצללים, אנג'לה ריינר, טענה שקורבין "הושיט את ידו" ללוסיאנה. כיצד בדיוק? אני סבור שריינר התכוונה לומר שהיא מאמינה שקורבין הושיט את ידו ללוסיאנה, כי כך היא מתארת לעצמה אותו. ונניח בצד את העובדה שהוא לא עשה זאת, כי הוא לא כזה.
אם הלייבור רוצה להקשיב, כפי שטען אחד מבכיריו לאחר הפרישה, הוא צריך להתחיל בכך שיכיר שקורבין הוא חלק מהבעיה. שהוא נפגש שוב ושוב עם אנטישמיים והעניק להם גיבוי, ושהוא לא עשה שוב דבר כדי להתמודד עם הבעיה. לוסיאנה אינה צריכה כעת להתייצב מאחורי מעשים בלתי מוסריים של מפלגתה. אני שמח על חרותה, באמת שמח. אבל כיהודי – זה היה יום מייאש.
