יש פוליטיקאים חסרי מנוח. יש מהם שנעים ממפלגה למפלגה מפני שהם יציבים בדעתם, נאמנים לתפישת עולמם, דוגלים במשנתם, ומשהו בבית השתנה, והם לא יכולים עוד, והם הולכים או לבנות להם בית אחר או לבית בו הם מאמינים כי ימצאו מקום לפעול מתוכו. באומות העולם היה צ'רציל כזה. אצלנו אישים כמו
שולמית אלוני, או
יוסי שריד, או
יוסי ביילין, או אפילו בן-גוריון ורפי, ומשה דיין, או משה סנה, ואינני מונה אלא כמונה באקראי.
יש חסרי מנוח מפני שעם המסלול האליפטי של החיים הם מוצאים שדעתם משתנה, בוחנת עצמה, שוללת ביושר מה שהייתה, מאמצת בהגינות טוטאלית מסקנות שלא בשלו בטרם ראו את המתהווה, והם גולשים מימין למרכז או לשמאל, או להפך, עם אמונתם שנתחדשה. דקלרק בדרום אפריקה כזה. גורבצ'וב. אצלנו
יובל שטייניץ. יוסלה טבנקין. משה אונא.
יש חסרי מנוח מפני שהם בנויים חולות נודדים. לא אמנה שמותיהם משום כבודם. הם עוברים אל אשר שם שמורה להם עדנה שהם משתוקקים לה. הם מוציאים שם רע לחסרי המנוח הנעים מפני שהם נאמנים לדרכם ולאלה שהם נעים מפני שדעתם נשתנתה, כאילו כל מעבר ממפלגה למפלגה או מתפישת עולם אחת לאחרת היא אופורטוניזם המשול כאופורטוניזם שלהם. יש מי שאינו מתרשם ויודע להבחין היטב בין הפייק נעים ונדים לבין אלה הנעים בייסורים, ויש, בעקבות יריבים שלעולם אינם חסרים, המדביקים לנעים בייסורים תווית של נעים מאופורטוניזם, ואין מידם מציל. אני מכבד את הנעים בייסורים. נד ללנים בכל קן ובלבד שאפשר להטיל בו כל ביצה.
ימין וכל השאר שמאל
כשהבחירות הן על מי ולא על מה, אין מנוס מלהודות שביריד מחליפים ערך במחיר. כל הבא עם משנה, סדורה, מגובה חוכמה הנשענת על הניסיון או אפילו רק על השכל הישר, יעמוד לבד ליד הדוכן ומרכולתו תוכתם בתווית אזהרה: "לא לקנות, זה מפריע". המיקרופונים הנודדים הסובבים בשוק יוצמדו אל פיו כדי שיאמר - "עם ביבי או בלי ביבי, וב'כן' ו'לא' בבקשה" ואם במקום 'כן ולא' יתחיל שיח של "רגע... שלום, בריאות, פערים..." כבר המיקרופון אץ כסילון אל כסילי ה'כן ולא' הבהירים והברורים, כי זה הקמפיין, הקמפיין על המי, על המי רק הוא, או על המי רק הוא לא.
אין ביריד שום 'בוטקה' לפרוגרמה. שום מדף לשאלות השעה. שום מערכת כריזה על 'זהירות, כי המחר מגיע'! כלום. כל הדוכנים מציעים פלקטים של מי. מי ברשימה. מי בראשה. מי יפה. מי יפה יותר. מי אישה. מי גבר. מי מעיר. מי מפריפריה. מי ממזרח. מי ממערב. אפילו לא בריסטול אחד של לאן, חוץ משלט ענק שכתוב בו בגדול "ימין וכל השאר שמאל". ביריד כזה אי-אפשר לשרוד עם ערך. מי שאין לו מחיר גם ערך אין לו. חדל תשואה. הוא מרתיע. מתרחקים ממנו שמא עצם נוכחותו תחשוף את חדלון הערך של המחיר. אני מכבד מי שעוזב את השוק הזה. נד לעומדים בו בקולי קולות ומוכרים לבריות את עצמם.
הארץ מתגוששת. כך פוסקים כל תגרי התקשורת. יש בהם שאומרים שהגושים יצוקים במלט, ויש בהם שמזהירים כי אינם אלא גושים של עפר. כשמתגוששים, מזניקים אשפי הפרשנות את זרקוריהם אל גרגירי המפלגות שמא ידבקו בגוש ואו אז, הגרגיר החסר לגוש שווה יותר מכל הגוש כולו. אחוז החסימה שצריך ליירא כל בר דעת מלרוץ, הופך לפתע כמאיץ, כי אם הסוקרים מעידים כי פלוני לא עובר את אחוז החסימה מיד הוא אץ רץ אל הגוש המתהווה, קובע שם מחירו כמה וכמה אחוזים מעל החסימה וקונה לו שם כמציל כל הגוש כולו. הדבק בגוש אינו דבק. הוא פלסתר (גם בט'). מי שבא ומבקש ליצור חזית, נבחן על-פי כוחו להיות פירור בגוש.
גוש אינו חזית. גוש הוא פשוט גוש. הוא כאן כדי שגוש אחר לא יהיה כאן. ברור, נעלה מכל ספק, כי אין כל סבירות להניח כי גוש יכול לפרוץ דרך. הוא מונח כגוש חוסם כל דרך, כי ברגע בו קמים לפרוץ, הוא מוכרח להתפורר לפירוריו שלא חברו אליו אלא מפני שהם רצו לא לעשות דבר לבד מהיות ערבים לגוש. כשנפתחת חזית, חוזר כל פירור למחנהו. על כן הגוש לא יקבל מראש מי שרואה בו חזית, ואפילו כוחו עמו, הוא חסר אונים, ומוטב כי ימתין ליום בו יתברר באורח בלתי נמנע כי את הדרך יפרוץ לא גוש אלא מי שהזמן הכופה עצמו בסופו של דבר על המציאות יכשיר בואו של כוח נועז, ממוקד, אמיץ. אני מכבד מי שלא יכול להימנות עם גוש לשם גוש. אני מחכה למי שיעמוד בחזית.
