הנחתת הפגיזה
בשבעה-עשר באוקטובר 1973, כשבוטל הרעיון לנחות בחוף המזרחי של ים סוף (מבצע 'אור ירוק'), נשלחה נחתת-הטנקים (נט"ק) 36 מטר "עציון גבר" (פ-51), בפיקוד סגן דוד אייבר, להפגיז במרגמה 81 מ"מ את מעגן מרסה תלמאת בים סוף, שבו נמצאו סירות חמושות וספינות-דיג, שגויסו לחיל-הים המצרי.
זחל"ם מרגמה 81 מ"מ רותק לרצפת הנחתת, והנט"ק יצא לדרכו ממעגן א-טור. במקביל, יצא זוג ספינות 'דבור' מאבו זנימה, ונערך לתקוף כלי-שיט מצריים, שיימלטו מהמעגן.
הפעלה לא-שגרתית זו החליפה את הכוונה להפעיל צוללים במעגן הרדוד. את הרעיון הגה אמנון בן-ציון (אמב"ץ), מפקד פלגה בזירת ים סוף (זי"ס). קדם למבצע מטווח מקדים, שבו ניהל סרן
יוסי לוי (לימים - תא"ל, ראש מספ"ן ים במפקדת חיל-הים), מפקד פלגת הנחתות 921, את המטווח המקדים לפעולה במפרץ א-טור.
בפעולה נמצאו לוי ואייבר על גשר הנט"ק, שחצתה את המפרץ בנתיב, שהיה מחוץ לטווח המכ"ם המצרי בראס זעפרנה. בהגיעה לחוף המצרי, התקדמה הנחתת צפונה קרוב מאוד לקו החוף, כדי להימנע מהתגלות. בהגיעה לטווח 3,000 מטר ממעגן מרסה תלמאת, נערכה הנחתת לירי המרגמה. בכל מהלך הירי הופגזה הנט"ק על-ידי סוללת תותחים 25 ליטראות מצרית, שהוצבה בראס זעפרנה.
מעניין לציין, כי ללא קשר לנעשה בחיל-הים, לפני המלחמה ניסה גדוד הדוברות של חיל ההנדסה ירי של מרגמה מסיפון דוברה בים התיכון.
מעוזים - לשם מה?!
ללא קשר לוויכוח על פינוי המעוזים בפרוץ המלחמה, ראוי לציין, כי המעוזים הוקמו למטרת תצפית לעבר צליחה/פשיטה אפשרית של המצרים, ולא צפו זה על זה. המרחקים ביניהם - 15-10 ק"מ - שללו את האפשרות, שיצפו הדדית, או יחפו באש זה על זה, כנדרש מקו הגנתי.
המעוזים לא הוקמו לעצור צליחה מצרית, שנחשבה לבלתי-אפשרית. לכן, לשאלה התיאורטית - האם יכלו לתפקד טוב יותר, ולעצור את הצליחה, לו אוישו בלוחמים מיומנים יותר (למשל, גדוד חי"ר סדיר, כפי שתוכנן למקרה כוננות גבוהה) - אין כל מקום. משחקי המלחמה, שערך צה"ל בשנות השבעים המוקדמות, העלו, שהמצרים יכולים להשתלט על המעוזים; ולפיכך, קבע אלוף שרון, כשהיה אלוף הפיקוד, שבכל מעוז יוצבו זחל"ם או שניים לפנות את אנשיו בפרוץ מלחמה. וכידוע, משום-מה הפקודה לפנות את המעוזים התעכבה מאוד, ועלתה לנו בדם ובסבל רבים.
מעניין לציין, כי הטעויות בהקמת המעוזים לא נלמדו, וכפי שכותב אלוף
גיורא איילנד בספרו, לא נרדם בליילה (ידיעות ספרים, 2018) - חזרו עליהן בבניית קו המוצבים בדרום לבנון. איילנד מגדיר את בניית המעוזים כמטופשת: "... האופן שבו נבנה ...ביטא חוסר מקצועיות מחריד ..." (עמ' 70). בחוכמה בדיעבד, הציע למתכננים לטייל למבצר נמרוד, שבנו הצלבנים במסעי הצלב בצפון רמת הגולן, כדי להבין כיצד לבנות מוצב.
המתקן השרוף
גילוי נאות: בדיווחי על מתקן הקדמי של המודיעין, שנשרף בגזרת ארמיה 3 - טעיתי. המתקן היה בראס סודר. תודתי לתא"ל מיל' ד"ר דני אשר ולאל"ם מיל' יעקב צור, שתיקנוני.
יתר על כן, בעוד הסתמכתי על עדות תא"ל מיל' יואל בן-פורת המנוח בספרו, נעילה, מספר אל"ם אל"ם צור, שהיה נוכח באירוע בראס סודר כמג"ד מרגמות כבדות 332, שהיה גם מפקד הסיוע של חטיבת הצנחנים 35. למיטב זיכרונו, זה אירע בעשרה באוקטובר, או באחד-עשר באוקטובר, כשהגיעה פקודה לפנות את בסיס המודיעין, ולהשמיד את ציודו, "מפקדם בא לחמ"ל שלנו לעדכן את המח"ט עוזי יאירי. הייתי נוכח בוויכוח ביניהם, כאשר עוזי ניסה לשכנע אותו שאין סכנה מיידית, ולא צריך לברוח. זה לא עזר. ואז עוזי הציע לו שהם יתפנו משם, אבל בינתיים לא ישמידו את הבסיס, כי אנו, הצנחנים, נשארים להגן על הגזרה, והוא [יאירי] מתחייב בפניו שאם ניאלץ לסגת, נשמיד את הציוד היקר. גם זה לא היה מקובל על מפקד [בסיס] המודיעין.
"בעודם מדברים עלו צעקות מבחוץ, שהבסיס עולה באש. יצאנו מהמחסה, ונדהמנו למראה האש, שאחזה בכל פינות המתקן. הביזיון היה נורא. הם שפכו דלק על כל הציוד שלהם, ושרפו הכל. אפילו את הגנרטורים של החשמל, שהותקנו מחוץ לבסיסם, ובוודאי לא היו סודיים, הם שרפו. שארית הדגל, שהיה בבסיס, עדיין שמורה אצל צור בביתו.
עוד מוסיף צור, שבריחת אנשי חיל-הים מבסיסם בראס סודר, שהיה בעיקר מוצב של מכ"ם כלפי הים, התרחשה עוד ביום ראשון, שבעה באוקטובר, בערב. "כשהגענו למקום במטוסים, הם עדיין היו שם, כולל בנות מוכ"מות, והם הרסו ביריות את צגי המכ"ם ואת הציוד, ועלו לכלי רכב, ונסו דרומה. לפחות, השאירו לנו במנוסתם מאכלים טובים במטבח וציוד אישי שחסר לנו".
(טור אחד-עשר בסדרה)
