התמונות של הפגנות ענק בערי הבירה של מדינות ערב, נגד השחיתות ובדרישה לפרישתם של מנהיגים באים בימים, נראות אנכרוניסטיות. האם האביב הערבי לא היה לפני מספר שנים? כן ולא, משיב ג'קסון דיהל בוושינגטון פוסט.
עבד אל-פתח סיסי נמצא בתהליך של הפיכתו לדיקטטור במצרים לכל ימי חייו.
בשאר אסד שולט על חורבותיה של סוריה. המונרכיות של המפרץ הפרסי, בראשותה של סעודיה, מדכאות יותר מאשר אי-פעם. אבל באלג'יריה הצליחה המחאה העממית להכריח את הנשיא עבד אל-עזיז בוטפליקה לחזור בו מכוונתו להתמודד על קדנציה נוספת. בסודן מתקיימות מדי יום הפגנות למרות היד הקשה שמפעיל עומר חסן אל-בשיר נגד המפגינים. בירדן התקיימו בחודש שעבר הפגנות נגד שחיתות. ובמרוקו הסתיים מצעד תמיכה במורים לפני מספר שבועות בקריאה "יד לדיקטטורה".
זה לא – או לפחות עדיין לא – אביב ערבי שני. שום משטר לא נפל. באלג'יריה עדיין שולטת הקליקה של הגנרלים, הפקידים ומנהלי העסקים שמאחורי בוטפליקה. רבים מאלו שהצטרפו למהפכות של 2011 הם כעת מתים, כלואים או איבדו את החשק. רבים מבינים עד כמה גבוה יהיה המחיר של התקוממות מחודשת ועד כמה קלושים סיכוייה.
עם זאת, הגל החדש של חוסר השקט מאפשר להגיע לכמה מסקנות המנוגדות לחשיבה המקובלת בוושינגטון, אומר דיהל. ראשית, האזור שוב מתחיל לבעבע מתחת לפני השטח. שנית, הופרכה ההנחה לפיה השבת הסמכותנות תשיב גם את היציבות ותאפשר צמיחה כלכלית.
סיסי ויורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, סבורים שהם יוכלו לממש את המודל הסיני של סמכותנות פוליטית וקפיטליזם כלכלי. אבל בניגוד לנשיא שי ג'ינפינג, הם לא מצליחים לספק את הסחורה בתחום הכלכלי. שחיתות, שליטה ממשלתית וכשלונות ניהוליים מרחיקים משקיעים זרים. שני המשטרים שופכים עשרות מיליארדי דולרים על מגה-פרויקטים, כמו ערים חדשות; היוזמה האחרונה של סיסי היא הוראה לכך שכל מבני הלבנים בקהיר צריכים להיות צבועים בצבעים אחידים. באלג'יריה מנסה המשטר לפצות על הירידה בהכנסות מנפט וגז; יתרות המט"ח צנחו במחצית מאז 2013 והאבטלה עלתה ל-11% בכלל המשק וכפליים מבין 28 מיליון האלג'יראים מתחת לגיל 30.
רוב האזור סובל מאותו שילוב רעיל של ניהול כושל ושחיתות. הרחק מהפריחה הסינית ואפילו מרוסיה, תושבי מדינות ערב שוב מצויים תחת דיכוי ותסכול. החוקרת לזלי קמפבל סיכמה את המצב: "כעס על השחצנות והאדישות של הפוליטיקאים, אליטות צבאיות וכלכליות, כשלונות ממשליים מתמשכים, המוגברים בשחיתות ובבזבזנות של המדינה – כל אלו מזכירים את מצב הרובח של 2010 ותחילת 2011".
חוסר השקט מתפשט למדינות בעלות מערכות פוליטיות ליברליות יותר. תוניסיה, המדינה היחידה שיצאה מהאביב הערבי כדמוקרטיה, לכודה בשביתות והפגנות. עירק סבלה בקיץ שעבר ממהומות בשל מחסור בחשמל ומים. הפגנות ביהודה ושומרון הובילו להתפטרות ראש הממשלה הפלשתיני בחודש ינואר.
עם זאת, במדינות אלו – כפי שאומרת קמפבל – "יש מרחב לוויכוח, חופש ביטוי מסוים ומוסדות פוליטיים שאמנם אינם מושלמים, אך יכולים להגיב לדרישה לשינוי". חוסר השקט בעירק הוביל להעברת שלטון דמוקרטית ובדרכי שלום, והנשיא וראש הממשלה החדשים הם אנשים מתונים המחויבים לשרש את השחיתות ולשפר את השירותים לאזרח – אך המדינה עדיין נתונה בסכנה מצד הקיצונים הסונים, דאעש ומיליציות שיעיות הנאמנות לאירן. עירק נראית טוב בהשוואה למצרים וסעודיה, בהן התגובה היחידה לחוסר השקט היא דיכוי ביד ברזל.
ממשל טראמפ ביסס את מדיניותו המזרח-תיכונית על השליטים הסמכותנים, ובמיוחד על סיסי ומוחמד כנגד אירן. ההנחה שהיא שמשטריהם מבטיחים יציבות, ובשל כך הממשל לא עשה כל מאמץ לרסן את אמצעי הדיכוי שהם מפעילים. אם בעקבות זאת יהיה אביב ערבי נוסף,
דונלד טראמפ יהיה אחד מן המפסידים ממנו.