במשך שנים רבות ראיתי את עצמי חונה לבטח בערוגות השמאל. זה היה ביתי האידיאולוגי ואין בלתו.
כתולעת ספרים, נאמן לריח הדפוס הממכר תמיד, התוודעתי לסיפורים ההרואיים על ההתיישבות בגליל ובנגב, על הקמת כוחו הצבאי של היישוב, החל מהסיפור המופלא של תל-חי, דרך הפלמ"ח וההגנה ועוד פרקים מתהליך הקמת המדינה. הייתי נאמן לדרכו של השמאל, עשרות שנים, החל מחברות בתנועות הנוער החלוציות וכלה במפלגת העבודה. ספקות? לא ולא. השמאל הקים את המדינה. גם את המדינה שבדרך.
אלא שבמרוצת השנים נזרע שוב ושוב זרע הספק. שלוש פעמים לפחות. שלוש פעמים יותר מדי. לראשונה, כאשר תוך כדי הכנת טור לאחד מכתבי העת בישראל, נתקלתי באירוע דמים נשכח/נזנח (מחק את המיותר), במכוון ובמצוות הפוליטיקלי קורקט דאז - הלוא הוא הטבח בטבריה. ההבלגה הקדושה
1, וקורבנות החינם שהיא גרמה וגורמת, עדיין קובעים את אורחות חיינו כאן והיום.
האירוע השני שהעיר בי ספקות קשים, היה ההינתקות מעזה. יותר מכך: האירועים שנפלו עלינו, על כולנו, יהודים כערבים, לאחריה. האם למצב הלוחמה האין סופי בין ישראל ורצועת עזה, אנו שואפים, גם כאן, בגדה? והאם משחק, מורכב מאין כמוהו, בשׁוּ-שׁוּ, שמנהל נתניהו, הפרד ומשול, יצירת מצב דה-פקטו של הפרדה, שהפלשתינים כביכול גורמים לעצמם, יצלח (והלוואי שכן)?
האירוע השלישי: נאומו של עראפאת ביוהנסבורג
2. גם עליו, אתם, ששת קוראי הנאמנים, או חלק מכם, לא יודעים דבר.
1. טבריה, סיפור הדמים המושתק - כך חנק ה'פוליטיקלי קורקט', דיון לאומי מתחייב בפרשה חמורה
אירוע דמים אפוף בשתיקה, מאז קרותו ב-1938, עת פקד את טבריה. העיר ששכנה אז לבטח בלב יישוב ערבי - כפרי. העיר שתמיד היללו את האחווה השוררת בה בין יהודים וערבים, שגרו בה ולידה דורי דורות.
אתם הקוראים, רובכם מכיר את הסיפור על הטבח בחברון. את מוראות הטבח במוצא, אולי משום שאחד הילדים, שחזו בזוועה ממקום מחבואם מתחת לספה, זכה, אחרי שני עשורים להתמנות כרמטכ"ל בישראל (מרדכי מקלף)
3. את הסיפור על הטבח בטבריה לא הכרתם. אולי גם עכשיו אינכם יודעים עליו דבר.
רבים מאתנו מכירים את עוללות המרד הערבי הגדול, תרצ"ח תרצ"ט. סיפור האסון בעיר הכינרת, לא ידוע. אין הוא מוזכר בספרי הלימוד, אין הוא מוזכר ולו במילה אחת, בהיסטוריה ה"רשמית", המסופרת לציבור, על עלילות הדמים שביצעו בנו בני דודינו.
וכך התפתחו האירועים בליל הדמים ההוא - ב-2 באוקטובר, מוצאי שבת, 1938, שלושה ימים לפני יום כיפור, יצאו כשלוש מאות ערבים צעירים (!), יש גרסה האומרת, בפיקודם של קצינים נאציים (פקודות בגרמנית נשמעו במהלך ביצוע הטבח), סכיניהם בין שיניהם, למסע רצח ודם, בשכונותיה היהודיות של טבריה.
במהלך ביצוע הפשע, נרצחו 19 יהודים רובם נשים וילדים (11), הגברים, שבתיהם הותקפו, היו בבתי הכנסת.
קצין משטרה יהודי, דב בן אפרים. הזעיק מעין-חרוד את אנשי פלְגות הלילה של וינגייט. אלה רדפו אחרי הפורעים. תגבורת שכללה 18 נוטרים, הגיעה במשוריין מעמק הירדן. בקרב עם הכנופיה הרגו הנוטרים ששה מחבריה, ביניהם ערבים מטבריה, מג'דל ושבט הע'וורנה (ליד ראש-פינה).
וינגייט וחייליו הגיעו לחיטין, מקור הפשע. בירור העלה ב"חכתם" 16 איש, מתוכם 10, שחלקם בטבח בטבריה, אומת לחלוטין. בעקבות "הליך שיפוטי" שבוצע במקום, הוציאם וינגייט להורג.
הרושם שהותירה תגובה זו בכפרי הערבים בגליל היה עז. הערבים עצמם הסבירו את בריחתם ההמונית מטבריה גופא ומכפריהם בגליל, כעשר שנים מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, ב-1948, באותו מאורע דמים בטבריה. הפיקוד הערבי שוב לא התיר התקפות על יישובים יהודיים במזרח הגליל.
2. ההינתקות מעזה. מה קרה בעקבותיה?
על התהליך שהביא להחלטתו של שרון לפנות את רצועת עזה, כולל הווידוי הפומבי, סוג של עפרון מחודד, שתקע בעינינו, העיתונאי אמנון אברמוביץ. אברמוביץ' התפאר ב'איתרוגו' של שרון, ביטוי לסוג של עיתונות נאלחת. על הפרטים לא אחזור כאן. דשו בהם לעייפה. במדינה המתנהלת באורח תקין, היה העיתונאי הזה מועף מהמדיה לשנים ארוכות אם לא לחלוטין. מסקנה זו אינה מונעת מחובתנו, לקיים דיון מעמיק בתוצאותיו האסטרטגיות.
אופייני, לגורמי שמאל פנאטיים, שהם שוקדים על הטענה, כי ישראל מחויבת לתהליך מדיני שאם לא כן מדינתו היחידה של העם היהודי תיגרר, מרצון או שלא מרצון, למציאות של שליטה בעם זר. האלטרנטיבה היחידה למדינה דו לאומית, כך אומרים לנו, היא מדינה פלשתינית שתחיה בשלום ובשלווה לצד מדינת ישראל.
ובכן עזה מוכיחה לנו באדום (דמם של הנופלים והפצועים משני הצדדים), ובשחור (השדות השרופים בדרום), כי מציאות הזויה ונשגבת כנ"ל, לא תתקיים לעולם. יש להכיר בעובדת חיים זו. ככל שנקדים, כן ייטב. "השגרה" הנוכחית של בלוני תבערה ורקטות הנורים לעבר יישובי הדרום, על-פי מצב רוחם של מנהיגי החמאס ברצועה, ההתפרעויות על הגדר, הפוקדות אותנו מדי יום שישי, ולא רק, נותנות לנו טעימה, על קצה המזלג, מהצפוי לנו, אם נרשה הקמת מדינה פלשתינית גם על גבולנו המזרחי.
השלטון החמאסי בעזה יצר וחיבק את המצוקה ברצועה מרצון. לו היו מנהיגיה רוצים להיטיב עם עמם, היה עליהם לאמץ אך מילה אחת ולנהוג לפיה. למילה זו קוראים פירוז.
סינגפור, הונג-קונג ועוד מדינות-ערים, הן דוגמה חיה ונושמת למציאות אפשרית אחרת לתושבי עזה האומללים. הם אינם זוכים בכל הטוב הזה רק בשל סיבה אחת: תאוות הרצח ושנאת היהודים הבוערת בקרבם ובנשמתם של מנהיגיהם.
האם עלינו לשכפל מציאות אומללה זו (לשני העמים, היהודים והפלשתינים) גם בגדה? האם אומנם זה הפתרון המדיני לו אנו שואפים? האם אומנם אין מציאות חיים זו מאיינת (מלשון 'איין') את האפשרות של חיים נורמליים. מדינה אחת ליד חברתה, בשלום ובשלווה?
את התשובה לשאלה הזו תמצאו, כאמור, בשדותיו השרופים של הדרום, ובספרי הלימוד הפלשתינים המדברים בשבח השאהידים.
3. ערפאת נואם ביוהנסבורג. הכרזת מלחמה, דווקא אחרי אוסלו4
כמובן למסלול החדש עליו פסעתי, תרמו ותורמים גילויים חדשים. כך למשל נזדמן לי לעסוק, אף זאת במסגרת הכנה של אחד מטורַי, בנאום יוהנסבורג של ערפאת. לנוכח כ-3,000 צעירים מוסלמים, רובם פלשתינים, נלהבים ומריעים, נישאה כאן הכרזת מלחמה מחודשת על ישראל.
מדובר בנאום הסתה תוקפני במיוחד. גדוש בשנאת יהודים וישראל. ערפאת "הישן", שב כאשמדאי או כעוף החול שהמריא שוב מגחלי שנאותיו. דבריו תובלו בהתבטאויות קשות ואף באיומים כלפי ישראל. המנהיג הפלשתיני, שוחר השלום הידוע, הכריז נחרצות מול שומעיו, כי ימשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים. חמור מכך: "לא נוותר על זכות השיבה, הסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייבה", אמר לקול תשואותיהם.
נאום זה, שכלל אמירות קשות על זמניות ההכרה במדינה היהודית, הגיע סו"ס, כעבור למעלה משבועיים, כשלצידו תרגום ופרשנות של המודיעין הישראלי. אל שולחנו של רה"מ. רבין המופתע, נזף קשות, לאחר קריאתו, בראשי המודיעין על כי לא נערכו מראש לקראת הנאום ולא טרחו להקליט אותו בעת התרחשותו.
הציבור היהודי בישראל לא ידע על כך דבר. הוא לא ידע...
כמובן היו עוד אירועים שהפכו את הנתיב, בו אני מהלך עכשיו, לבלתי הפיך. לא אמנה אותם כאן. תפילותיי הן כי הוא יהפוך לדרך המלך לרוב מנינו ובניינו של הציבור בארץ, וכי נמנע מעשיית טעויות הנובעות מהלך רוח הגדוש וטעון באשליות שווא.
