- ג'ו ליברמן, שהיה אחד מבכירי הדמוקרטים בסנאט ומועמד מפלגתו לתפקיד סגן הנשיא בשנת 2000, היה מידידיו הקרובים של ג'ון מקיין - מבכירי הרפובליקנים בסנאט ומועמד מפלגתו לנשיאות ב-2008. במאמר בוושינגטון פוסט הוא הגיב על התקפותיו של הנשיא דונלד טראמפ על מקיין המנוח. הדברים נכתבו בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריהם.
באחת הנסיעות הראשונות שלי לחו"ל עם ג'ון מקיין, הוא הושיט לי את המסרק שלו וביקש ממני לסדר את שיערו. הוא לא היה מסוגל להרים את ידיו מעל לכתפיו - אחת מכמה מגבלות מהן סבל בשל העינויים שעבר בחמש שנותיו בכלא צפון-וייטנאמי.
שנים רבות לאחר מכן נסענו ביחד ל-הנוי וביקרנו באותו כלא, שכעת הוא מוזאון. קבוצה של תלמידי תיכון וייטנאמיים הופיעו מולנו, וכאשר זיהו אותו - החלו לצעוק את שמו, להריע, למחוא כפיים ולבקש תמונות וחתימות. מקיין הפך לגיבור בעיני העם הווייטנאמי, משום שהוא היה מיוזמיה של חקיקה לנרמול היחסים בין שתי המדינות.
איכשהו, הוא מצא בתוך-תוכו את היכולת להניח מאחור את העבר ולקדם את יחסי ארה"ב-וייטנאם, משום שזה היה הדבר הטוב ביותר לארה"ב. מקיין היה מהיר לכעוס, אבל רק לעיתים רחוקות הוא המשיך לכעוס על מישהו. הוא אהב אנשים באופן כללי, אבל אני חושב שהוא גם הגיע למסקנה שלא שווה להישאר כועסים, במיוחד על אלו שצריך לעבוד איתם. הוא הסתכל תמיד קדימה, לא אחורה. זוהי דוגמה מצוינת לכולנו - כולל לנשיא טראמפ, הממשיך לתקוף את מקיין שבעה חודשים אחרי מותו.
הנשיא צריך לאפשר למקיין לנוח בשלום על משכבו, ולהעניק למשפחתו את השלווה הדרושה לה בשעות קשות אלו. שתי הטענות העיקריות של הנשיא כלפי מקיין אינן מבוססות. אילו מקיין היה בחיים, סביר להניח שלא היה עונה לנשיא. אבל כידידו אני מרגיש מחויבות לענות.
ראשית, מקיין מסר ל-FBI בשנת 2016 תיק שנוי במחלוקת הנוגע לטראמפ. זה בדיוק מה שהיה עליו לעשות, זה מה שאני הייתי עושה וזה מה שהיה עושה כל סנאטור אחר ששירתתי לצידו. היו בתיק הזה האשמות רציניות, ומקיין מסר אותו לבולשת כדי שתחקור. מסירתו לכל גורם אחר או השמדתו, היו הפרת חובה ובלתי ראויים במדינה בה שורר שלטון החוק.
שנית, הנשיא ורפובליקנים רבים כועסים על כך שמקיין חזר לוושינגטון ביולי 2017, זמן קצר אחרי הניתוח הראשון להסרת גידול ממוחו, והפתיע את כולם כאשר הצביע נגד ביטול אובמהקר. אבל מאחר ששוחחתי עימו על כך, אני יודע שהצבעתו לא נועדה להרגיז את טראמפ או מישהו אחר. מי ששמע או קרא את נאומו באותו יום יודע, שהוא לא הצביע נגד ביטול אובמהקר אלא נגד המפלגתיות שהפכה את הסנאט למקום לא יעיל, תקוע ומפולג (ראו בסרטון).
מקיין הבין שייתכן שלא נותר לו זמן רב לחיות ושזו אחת מהצבעותיו האחרונות, ולכן רצה להדגיש את הנקודות שהיו חשובות לו. והוא עשה זאת בצורה מבריקה: "הדיונים שלנו הפכו להיות יותר מפלגתיים ויותר שבטיים מכפי שזכור לי אי-פעם. אנחנו תקועים במקום ביותר מדי נושאים חשובים, משום שאנחנו עסוקים בחיפוש דרך לנצח בלא עזרה מצידו השני של הבית".
והוא המשיך: "ממשל אובמה והדמוקרטים בקונגרס לא היו צריכים לדחוף בקונגרס, בלי כל תמיכה מהאופוזיציה, שינוי חברתי וכלכלי כה גדול כמו אובמהקר. ואסור לנו לעשות בעצמנו את אותו הדבר. מה יש לנו להפסיד בכך שננסה לעבוד יחד כדי למצוא פתרונות? אנחנו לא משיגים הרבה כאשר אנחנו פועלים בנפרד. הפעמים בהם הייתי מעורב בצורה צנועה במציאת פתרון דו-מפלגתי לבעיה לאומית או לאיום על ארצנו, הם הרגעים בקריירה שלי בהם אני גאה ביותר, והם היו לבטח המספקים ביותר".
זה הלקח שטראמפ וכל חבר קונגרס צריכים ללמוד. מאחר שטראמפ הוא הנשיא, מוטלת עליו האחריות להניע את ממשלתנו בכיוון אותו ביקש מקיין באותו יום, ושאין ספק שרוב האמריקנים רוצים. אני מתפלל שטראמפ יישמע לעצתו של מקיין ויאפשר לדמוקרטים בקונגרס לפעול יחד איתו, כדי להתמודד עם הבעיות והאיומים הגדולים ביותר הניצבים לפנינו. ואני מתפלל שהדמוקרטים ייענו לטראמפ ברצון טוב וכאשר האינטרס הלאומי מדריך; זה בדיוק מה שעשה מקיין.
