אירופה מול האימפריאליזם הכלכלי של סין

ביום בו יתקיימו הבחירות לכנסת בישראל תיערך ועידת פסגה אירופית-סינית שמטרתה העיקרית הסדרת יחסי הסחר בין הצדדים אשר לעת עתה נתפסים על-ידי המנהיגים האירופים כמוטים לטובת סין באופן מובהק. בעשור האחרון סובלת אירופה ממאזן מסחרי שלילי עקבי עם סין. ב-2017 עמד שיעור הייבוא לאירופה מסין על ערך של 374.6 מיליארד אירו בעוד שערך הייצוא לסין עמד על 198.2 מיליארד אירו (מבין מדינות האיחוד האירופי הולנד היא היבואנית הגדולה ביותר מסין ואילו היצואנית הגדולה ביותר היא, כמובן, גרמניה). האירופים טוענים שהממשלה הסינית מערימה קשיים באופן מכוון, אשר מונעים אפשרות לצמצום המאזן השלילי. בנוסף לכך מועלות טענות קשות כלפי גניבת טכנולוגיות מצד חברות סיניות, כמו גם פיתוח טכנולוגיות ריגול תעשייתי נגד חברות מערביות בכלל ואירופיות בפרט.

לא רק המאזן המסחרי השלילי עם סין מעיק על אירופה אלא גם החשש מהשתלטות סינית על נתחי נכסים כלכליים אסטרטגיים הן ביבשת והן בפריפריה שלה. המשבר הפיננסי-כלכלי ב-2008 פתח הזדמנות פז עבור סין להשתלט על נתחים של הכלכלה האירופית, וממילא גם להשפיע על הפוליטיקה הבין-מדינתית בתוך האיחוד האירופי. בנצלה את הבקיעים בסולידריות האירופית ואת העובדה שהמשבר הכלכלי אילץ ממשלות להתחיל בתהליכי הפרטה רכשה סין אגרות חוב ממשלתיות או קונצריות של מדינות אירופיות, הן באופן ישיר והן באמצעות מרכזים פיננסיים בהונג קונג וסינגפור, ובכך העמיקה את יכולת השפעתה הפוליטית על המדינה או על התאגיד הספציפי. ההערכה היא כי עד 2020 תגיע סין להיקף השקעה של טריליון דולר. בכל רחבי אירופה מסתובבות משלחות רמות דרג מסין ומחפשות להשקיע במיזמי תשתית ובעיקר בטכנולוגיות ירוקות. על-מנת למנוע מעקב אירופי אחרי הרכישות הסיניות משתמשת סין גם בשרותיו של צד שלישי, מה שמאפשר לה רכישה מסיבית מבלי לעורר עליה חשד של השתלטות. דרך נוספת להעמקת אחיזתה של סין בכלכלה האירופית היא השתתפות במכרזי רכש או בפרויקטים של הממשלות האירופיות השונות, בעוד הרגולציות הנוהגות בה מונעות מתאגידים אירופיים יחסי גומלין בנושא זה.

הדיבידנד הצפוי לסין כתוצאה מאסטרטגית רכישה זו אינו רק כלכלי כי אם גם פוליטי באשר היא יכולה לנצל את כוח ההשקעות שלה להקמת שדולה אפקטיבית בתוך מועצת השרים האירופית, ובייחוד כאשר מדובר בלחץ על מדינות חברות קטנות כגון המדינות הבלטיות, מלטה, קפריסין ויוון. באמצעות לחץ כזה על מדינה בעלת חוב לסין תוכל זו האחרונה להשפיע על תוצאות הצבעה במועצת השרים בסוגיות הנוגעות לאינטרסים שלה.

למרות שעיקר ההשקעות הסיניות היו בבריטניה ובצרפת הסינים אורבים במיוחד למדינות האיחוד האירופי אשר אינן מקבלות כספים מקרנות האיחוד המספיקים להקמת מיזמים חיוניים להם. במהלך מחקר של "המועצה האירופית ליחסי חוץ" רואיין דיפלומט ממדינה מזרח אירופית החברה באיחוד שטען כי "אין מדינתי זקוקה לסין בשעה שיש מימון אירופי, אך בהעדר מימון כזה סין היא אלטרנטיבה הכרחית". דיפלומט אחר ממדינה חברה ים-תיכונית התבטא בצורה חריפה יותר כשטען: "מה עשתה עבורנו אירופה, ובעיקר גרמניה לאחרונה? היאך מעיזות החברות החזקות באיחוד לתבוע מאתנו תאום מדיניות כלפי סין בשעה שתאום כזה אינו על-פי האינטרסים שלנו, שהרי האינטרסים הכלכליים שלנו ושל גרמניה שונים".

קירוב עמדות

אכן, עניין תאום מדיניות כלכלית כלפי סין הוא מהסימפטומים המובהקים לפרימת מארג השוק הכלכלי האירופי, שהיה בעל חשיבות מרבית למדינות היבשת בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הצורך בהעמקת האינטגרציה הכלכלית ניכר בעליל במחצית שנות השמונים של המאה שעברה עם עלייתה הכלכלית המדהימה של יפן. אירופה הבינה כי כדי שלא תימחץ על-ידי שתי ענקיות כלכליות - ארצות הברית ויפן, עליה להעמיק את האיחוד הכלכלי ובכך לחזק עצמה כגוש כלכלי עצמי ועוצמתי. העמקה זו התבטאה באופן פורמלי על-ידי כינון "חוק אירופה אחידה" ( Single European Act) שיוביל לאיחוד כלכלי מלא. והנה עתה נאלצת אירופה, להתמודד עם האיום הסיני, וגם הפעם האיום אינו רק ממזרח אלא גם ממערב, קרי מארצות הברית בתקופת כהונתו של הנשיא טראמפ שמבקש לשנות את חוקי המשחק הכלכלי בין שני צדי האוקיאנוס האטלנטי.

האימפריאליזם הכלכלי הזוחל והדיסקרטי של סין הציג פנים גלויות כאשר בספטמבר 2013 נשא המנהיג הסיני שי נאום באוניברסיטת נאזארבייב שבקזחסטן תחת הכותרת "קדמו ידידות בין עמים למען עתיד טוב יותר". הוא דיבר על הצורך לחדש את "דרך המשי", כלומר את "האזור הכלכלי" הקדום לטובת פיתוח מדינות אסיה המרכזית, כאשר בשלב מתקדם יותר תימתח הרצועה לאזורי עולם אחרים שיכללו גם את אירופה. עניינה העיקרי של חגורה כלכלית זו שזכתה לכינוי "יוזמת האזור והדרך" Belt and Road Initiative בהשקעות סיניות במיזמי תשתיות לתחבורה ובשאר אמצעים המכונים "אמצעי התחברות" Connectivity וכך, ב-9 לאפריל תתקיים הפסגה האירופית-סינית, כאשר האירופים מייחלים להציג חזית אחידה. לשם כך הזמין נשיא צרפת את קנצלר גרמניה מרקל ואת נשיא הנציבות האירופית יונקר לפגישה מקדימה עם המנהיג הסיני שי ליום שלישי (26 למרץ) במטרה לקרב עמדות ובעיקר ליזום "מנגנון רכש בינלאומי" שיבטיח מידה של הדדיות במדיניות הרכש של ממשלות, בעיקר נוכח מדיניות הרכש המגבילה של ממשלת סין. התקווה באירופה היא שלנוכח משבר הסחר עם ארצות הברית תהיה סין נוחה יותר לקבלת הדרישות האירופיות.

והנה, פסגת הזוטא המקדימה הזו לא זכתה לברכתה של איטליה בעלת הכלכלה הרביעית הגדולה מבין כלכלות האיחוד. כבר ב-2014 בתקופת כהונתו של ראש הממשלה רנזי גילתה איטליה התלהבות רבה להידוק יחסים כלכליים עם סין, ולאחרונה הודיעה בפירוש על אימוץ יוזמת "דרך המשי". שתי המדינות דנו לאחרונה על מזכר הבנות הכולל חמישים הסכמים בתחומי הכלכלה, התרבות והקמת תשתיות המתייחסות גם לחברות ממשלתיות וגם לתאגידים לא ממשלתיים. בימים אלה במסגרת ביקורו של הנשיא הסיני שי באיטליה ייחתם מזכר ההבנות.

הכלכלה האיטלקית זקוקה מאוד להזרקת השקעות סיניות ובעיקר לשילוב נמלי גנואה וטריאסט במסלול הימי של יוזמת "דרך המשי". אבל צרפת, גרמניה וכמובן הנציבות האירופית רואות בהסכמים הבילטראליים פגיעה באפשרות להקמת חזית אחידה מול סין. יתר על כן, בתוך ממשלת איטליה קיימת מחלוקת רצינית בעניין זה. מפלגת "חמש הכוכבים" וראש הממשלה קונטה תומכים מאוד בחיזוק הקשרים הכלכליים עם סין, בעוד מנהיג מפלגת "הליגה" השותפה בקואליציה אינה נלהבת כל כך, ובייחוד בכל מה שקשור להסכמים בתחום הטלקומוניקציה, שהרי בכך מסתכנת איטליה בחיכוך בעייתי עם האינטרסים של ארצות הברית (ראה פרשת וואיווי), כמו גם עם שאר מדינות אירופה שחוששות מהשלכות לא רצויות של הפצת תשתיות טכנולוגיות בתחום זה ביבשת. שוב מתגלה כי אינטרסים פרטיקולריים גוברים על אלו הקהילתיים (במידה שהם קיימים).

בשנת 1860 יצאו בריטניה וצרפת למלחמה נגד סין במטרה לאלץ אותה לפתוח נמלים לסחר עולמי. מים רבים זרמו מאז בתימזה ובסיין כמו גם ביינג -צה.