יְמֵי הַמִּלּוּאִים

רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הוּא סוֹף יְמֵי הַמִּלּוּאִים

הוּא רֵאשִׁית הָאֲבִיב אֱלָיו מִשְתּוֹקְקִים

הוּא רֵאשִׁית פְּרִיחַת עֲצֵי הַפְּרִי וְהַבְּרוֹש

כְּשֶׁמָלְאוּ בְּאֶרֶינוּ מְהַיּוֹרֶה וּמְמֵי מַלְקוֹשׁ

הָיָה וְנִטָּהֵר אַל לָנוּ מָה לַחְשׁוֹשׁ

וּנְמַלֵּא אֲסָמֵינוּ בַּר כְּבִימֵי זֹהַר זֶה מִכְּבַר

וְשׁוּב אֵין עַמֶּנוּ צוֹעֵד עִם הַמִּשׁכָּן בַּמִּדְבַּר

אָנו בָּאנוּ אַרְצָה לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר

וּכְבַר חֲלוּצֵינוּ בָּאּו וְסָלְלוּ הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר

אַּך רַבָּה הַדֶּרֶךְ וְזֶה לֹא נִגְמַר

לא דַּי בְּקָרְבָּן עוֹלָה אוֹ מִנְחָה אוֹ חַטָּאת

דְּרוּשָׁה אֱמוּנָה זַכָּה וּבָרָה לִזְכִיָּה בְּכַפָּרָה

זֹאת לִמְּדַתְנוּ פְּרָשַׁת שְׁמִינִי וְזֶה גם עִקָרָהּ

וְאֵין לְהַטִּיל סָפֶק זֶה נִלְמַד מִמָּה שֶׁקָרָה

וְלִלְמוֹד לֶקַח זֶה עִקַּר הַמַּטָּרָה

כִּי בַּפָּרָשָׁה רָאִינוּ מָה עוֹלַל סָפֵק בָּאֱמוּנָה

כַּאֲשֶׁר גּוֹבֵר הַסָּפֶק אוֹבֶדֶת עִמּוֹ גָם הַתְּבוּנָה

בְּעוֹד אֱמוּנַת אַהֲרֹן בִּדְבַר מֹשֶׁה שִׁכְּכָה חָרוֹן

וְאִילוּ הַסָּפֶק שֶׁל בָּנָיו הֵמִיט עֲלֵיהֶם אָסוֹן

וְזֶהוּ הַמִּבְחָן בַּל נֶחֱטָא בְּזָדוֹן


במשכן שמחה אצל העם ואבל אצל אהרן

ויקח משה את-שמן המשחה וימשח את-המשכן ואת כל אשר בו וַיְקַדֵּשׁ אֹתם (צו ח//י). שמחה גדולה הייתה בקרב העם לחנוכת המשכן, אחרי השלמת הקמת המשכן היו דרושים שבעה ימים עד שתשרה קְדֻשָּׁה בו הם "ימי המילואים" רק ביום השמיני נתקדש המשכן כששכנה בו הקדושה ושמח העם. כאות תודה לקב"ה, אמר משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט/א) לקחת עגל בן בקר לחטאת ואיל לָעֹלָה תמימים (שאין בהם מום) להקריבם לפני ה' במשכן וכל העדה עמדה לפני ה' שיהיה כבודו עליהם. היום השמיני יום חשוב ביותר הוא ראש חדש ניסן שנטל עשר עטרות. כלומר כִּבּוּדִים הם: יום ראשון לבריאת העולם, ראשון להקרבת קורבנות הנשיאים, ראשון לכניסת הכהנים לעבודתם ראשון להקרבת קורבנות צבור ראשון לירידת אש מן השמים על המזבח ראשון באכילת קורבנות בתוך המשכן ראשון לאיסור הבמות ראשון לראשי חדשים ראשון לשכון שכינה בישראל וראשון לברכת כהנים. והעיקר ביום זה נתקדש המשכן, שהפך מצריף עץ, מעורות ומבדים, למקדש במדבר בו שורה רוח האלוהים. כאמור ביום זה נקבע מעמד הַכְּהֻנָּה של אהרן ובניו ואחריהם שושלת הכהנים בישראל ובארץ ישראל. ברם היהגם יום אֶבֶל אצל אהרן והעם, במות שני בני אהרון נדב ואביהוא בשריפה מסיבה בלתי מוסברת. מָוֶת זה עורר תמיהה רבה וזה והתחיל מלשון הכתוב שם נאמר הכניסו אש זרה עמם למשכן כדי להקריב קורבן לה' מבלי שנצטוו לעשות כן. שנאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתָם ותצא אש מלפני ה' ותאכל או וימתו לפני ה' (י/א, ב). השאלה האם מתו כי עשו דבר שלא נצטוו לעשותו, או מפני שעשו דבר שאסור לעשותו? הדעות נחלקו על סבת מותם, הפרשנויות לא נתנו תשובה חד-משמעית על כך. ושאלה זו נשאלת מאז עד ימינו, האם נכון להעניש בעונש כה חמור אדם על דבר שלא נצטווה לעשותו? שלא לפי הכלל המשפטי, אין עונשין אלא אם מזהירים תחילה שזה גם כלל הלכתי תלמודי.

מודה ועוזב ירוחם

קורבן הנשיאים שהקריבו במשכן נועד לכפר על חטא אהרן בעשית העגל, כי ככהן מתפשר עם העם בשונה מנביא שאצלו יקב הדין את ההר. אלא שרש"י משבח את המנהיג שחוטא וממהר לבקש מחילה לאמור: "אשרי העם שנשיאו חוטא, מודה ובא לכפר עליו". על משקל "מודה ועוזב ירוחם" זה דומה לשמן שאינו מתמזג עם מים, כך חטאו של אדם לא מתמזג עם כשרונו וחדות שפתיו. העוצם עיניו שלא לראות את האמת ומתעלם, בכך לא מטהר את השרץ. מעמדו של מנהיג לא נותן לו הכשר לחטוא ואף לפשוע. ספורו של שאול המלך ששלם על חטאו בהפרת צו אלוהים ולא המית את אגג מלך הפלשתים ושלם על חטאו זה בקריעת מלכותו מעליו. דוד, גדול מלכי ישראל, שחטא באוריה החתי וידיו שפכו דם נשללה ממנו הזכות לבנות בית המקדש בירושלים, זכות זו נִתְנָה לשלמה בנו. גם הנביא נתן לא חסך ממנו חדות לשונו בהמשילו משל כבשת הרש. אפילו משה לא זכה להכנס ולהכניס את עם ישראל לארץ ישראל כי הפר צו האלוהים בהכותו על הסלע והוציא ממנו בַּהֲפֵרוֹ את צו האלוהים. התורה לא נתנה יחס מיוחד למנהיגים לאנשי שררה או לבעלי מעמד רם, יהיה מעמדו של האדם בחברה אשר יהיה, דין אחד לכולנא. "איש בחטאו יומת". וכבר נאמר כי החוטא במזיד חטאו לא מכופר בהבאת קרבן לה' או במתן תרומה נכבדה למקדש או לבית הכנסת.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְהְיִיתֶם קְדֹשִׁים

חובה על כל אחד מן העם להתקדש כי הקב"ה אומר "כי קָדֹשׁ אָנִי" בל נְטַמֵּא את נפשותינו בשביל בצע כסף או טובת הנאה, גם העם נענש בשל חטאו של העומד בראשו. זה שנאמר עליו חוטא ומחטיא. העם רואה במנהיג דוגמה והוא נוהג כמוהו. מכאן שמוטלת על המנהיג חובה כפולה וּמְכֻפֶּלֶת. בשאלה זו מתרכזת הפרשה במאכלים מן החי ובעריות שהגורם לחטוא באלה היא התאוה אשר צריך לרסן אותה. רבנו בַּחְיֵי אומר, שלא נעלה על דעתנו כי הַקְדֻשָּׁה היא דבר נתון לעם ישראל. לפיכך נאמר: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אז תהיו קְדֹשִׁים. כשהאדם נקי מחטא הוא מתקדש, התנהגותו היא שעושה אותו לאדם נקי כפיים ובר לבב. וכך בטא זאת הרמב"ם: מכלל כוונת התורה השלמה, להרחיק התאוות ולבוז בהו ולמעטם... וכבר ידעת שרוב תאוות ההמון היא בהרבות במאכל ובמישתה ובמשגל, דבר המבטל את שלמות האדם. מכאן התורה צותה על מיני מאכלי האדם מתירה חלק ואוסרת חלק ואילו על אֻמּוֹת העולם לא נאסר הדבר מדוע? נהג ה' באומות העולם כך? על מובא משל. משל למה הדבר דומה? לרופא שהלך לבקר שני חולים. ראה אחד מהם שהיה בסכנה, אמר לבני ביתו: תנו לו כל מאכל שהוא מבקש. ראה האחר שעתיד לחיות, אמר להם, כך וכך מאכל יאכל וכך וכך לא יאכל אמרו לרופא: מה זה? לזה אתה אומר לזה יאכל כל מאכל שהוא מבקש ולאחר אמרת, לא יאכל כך וכך. אמר להם: לזה שהוא לחיים אמרתי לו, זה אכל וזה לא תאכל. אבל זה שהוא למיתה, אמרתי להם: כל מה שהוא מבקש תנו לו. שאינו לחיים. הנמשל: הקב"ה התיר לגויים השקצים והרמשים (כי הם דחו את תורתו ולא רצו ללכת לפיה ולהתקדש בה) אבל ישראל שהם לחיים, אסר להם והייתם קדשים כי קדוש אני. אל תשקצו את נפשותיכם" את זה תאכלו, את זה לא תאכלו. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" זאת מדוע? כי נאמר לישראל: ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום (דברים ד/ד). לסיום עלינו לשאוף להיות עם אחד עם קדוש השואף לשלום, למרות האיבה השופעת סביב. אבל השלום לא יבוא מאליו, יש לעשות כפי שזה התרחש לנו פעמים, כי הלכנו במלחמות באש ובמים ולא מצאנו טוב מותור למען השלום שמחזיק מעמד כי הוא טוב לנו ולשכנינו, לא מאהבת מרדכי עשו זאת וגם לא משנאת המן, אלא שזה צו החיים לכל בני האדם. מן הראוי להעמיק חשוב בדברים שבהפטרת פרה, שבה נאמר: בן אדם בית ישראל יֹשְׁבִים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם... ואשפוך חמתי עליהם (על ישראל) על הדם אשר שפכו על הארץ. אך אומר לעם הקב"ה: ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות. אני ה' דברתי ועשית. ורוח חדשה אֶתֵּן בקרבכם והסירתי את לב האבן מבשרכם ... ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בְּחֻקַּי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים. כל שצריך לקיום נבואה זו, זה לסלק מקרבנו שנאה ואיבה אח לאחיו, אף אם איננו אחידים בדעה אבל מאוחדים כעם. דווקא בימים אלה שבהם מנסה האויב לערער בטחוננו עלינו לאחד כוחות ולהיות נזונים מהפרשה ומהדרשה, אנא הרהרו בזה אנא בבקשה.

דַעְתֶנוּ נְתוּנָה הַיּוֹם לְאוֹיְבֵינוּ שׁעַל הַגָּדֵר

הֵם כְּאוֹתוֹ כֶּלֶב שֶׁרוֹבֵץ עַל שַׁחַת ומִתְהַדֵּר

כֶּכֶלֶב אֵינוֹ אוֹכֵל שַׁחַת אַךְ לֹא נוֹתֵן לְאָכְלוֹ

חַיֵּי אָדָם בְּעֵינֵיהֶם חַסְרֵי עֶרֶךְ אָז שֶׁיִּתְכַּלּוּ

בְּרַם יִשְׂרָאֵל לֹא אַלְמָן עוֹמֵד בַּפֶּרֶץ בַּזְמָן

וְהָאוֹיֵב מְכַלֶּה כּוֹחוֹ עַד שֶׁיִּתְחַלֵּף לוֹ רוֹדָן

זֶה הָיָה וְיִהְיֶה אִם נֵדַע לַעֲמוֹד מוּלוֹ אֵיתָן

וִיכַלּוּ לְעַצְמָם כּוֹחַם וְלֹא נוֹצִיא חֶרֶב מִנָּדָן

קָרָאנוּ בָזֶה הַזְמָן סִפּוּר גּוֹרָל הָאֲגָגִי הָמָן

שֶׁתִּכְנֵן וְזָמַם אָז לְאַבֵּד וּלְהַשְמִיד בְּשׁוֹשָׁן

בְּעֵצָה אַחַת עִם בָּנָיו וְִּעִם יוֹעֵץ אֲחַשְׁדַרְפָּן

וְחָרַץ גּוֹרָלוֹ וְתָלוּהוּ עַל עֶץ שֶׁלְּמָרְדְכַי הוּכַן

כֹּל שֶׁעָלֵינוֹ לֶאֱזוֹר כֹּחַ וְגָם לַעֲמוֹד אֵיתָן

וְלִזְכּוֹר שֶׁזֶה קוֹרֶה לְיִשְׂרָאֵל מִזְמָן לִזְמָן

אַף עַל פִּי כֵן נַכֶּה אוֹיֵב וְנוֹשִׁיט יָד לְשָׁלוֹם

זֶה כְּבַר קָרָה פַּעֲמָיִם וְאֵין זֶה בְּגֶדֶר חָלוֹם

אָמֶן כֵּן יְהִי רָצוֹן