מִצְוַת הַמִּילה עִקָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְתַכְלִית
הִיא גָּם שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית
וּבִבְרִית עִם אַבְרָהָם ה' אוֹתוֹ הִשְׁבִיעַ
וְחָזַר הַכָּתוּב שׁוּב עַל הַמִּצְוָה בְּתַזְרִיעַ

שַׁב וְאָמַר הֲַסָרַת לָעִבְרִי הִיא סִמָּן הֶכֵּר
כִּי נִכְנַס לִבְרִית אַבְרָהָם כַּאֲשֶׁר ה' דִּבֵּר
כִּי תַּזְרִיעַ אִשָּׁה בֶּן זָכָר בַּשְׁמִינִי לְמוּלוֹ
לְהַבְדִּילוֹ מִבְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף שֶקַּדְמוּ לוֹ

וְלָדַעַת שֶׁשֶּׁלֹושָׁה שֻׁתָּפִים בִּיְצִירַת הָאָדָם
האָב וָהאֶם וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֵם קָדָם
הָאַב וְהָאֶם נוֹתְנִים לוֹ הַבָּשָׁר וְהָעֲצָמוֹת
וְהַקָּבָ"ה מַעֲנִיק לַיִלּוֹד נְשָׁמָה כְּדֵי לִחְיוֹת

מְצוּוִים אָנוּ לְקַיֵּם כֹּל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' וְאָמַר
הִטָהֵר וּטְהֵר וְהֱוֵה בְּקִיּוּם הַמִּצְוָה נִזְהַר
כִּי לֹא לַשַּׁוְא צִוְתָּה אוֹתָנוּ בְּטָהֳרָה הַתּוֹרָה
כְּשֵׁם שֶׁהִבְדִילָה בֵּין חַיָּה טְּמֵאָה לִטְהוֹרָה

מִשֶּׁחֻקַּק חֹק צריך לְצַיֵּת וּלְקַיִמוֹ

כשמדובר בחקיקה רגילה העם מחויב לְצַיֵּת לו לא כל שכן כשזו מצוה מן התורה החק הוא מעין מחםום שאין עוברים אותו, אלא בתנאים שנקבעו בו איך לעשות כדי לעבור בדרך המלך המותרת למעבר . הצורך בחקיקת חוקים הוא כדי שלא כל אדם "הטוב בעיניו יעשה". קיום החוק חובה גם אם נראה למי מאתנו שהחוק איננו נוח או מתאים לו, או אפילו גם אם נראה לאדם החוק לא צודק כל כך. את המצב המתואר בולט במיוחד בפרשת תזריע שם נאמר: אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.(יב/ב) אישה . האמירה "וְטָמְאָה" נשמע כביטוי שלילי, אלא שהמושג "דותה" מתאר מצב עובדתי כפי שרש"י אומר: לשון הזב מגופה, שגם נשמע כ"מַדְוֶה" וְחֹלִי מן הדם שרואה האישה בעת לידתה, דעתו של רש"י: שאין אישה רואה דם שלא תחלה וראשה ואבריה כבדין עליה. מכאן שהמושג איננו שלילי, אלא עובדתי. ניתן לומר כי לתאור מצב האישה בלידתה יש משמעות חיובית, וכל אשר זקוקה לו האישה היא מנוחה ושיניחוה לנפשה. כל מעיניה הם בבן או בבת שילדה וכל אשר רוצה היא להעניק להם אהבתה בצאתם מרחמה לאויר העולם. התורה מתחשבת ביולדת ומצוה שגם בעלה לא יטרידה. רק במלאת ימי טהרתה מִלֶּדְתָּה בן או בת וְטָהֲרָה, כלומר היא נטהרת .

הכתוב מלמד כי על האדם לרסן את עצמו מתאוותיו ולתת לאשתו זמן להתאושש כדי שתשוב לאיתנה. דעת הרמב"ם לחובת הציות לחוק בספרו מורה נבוכים, על המצוה או החוק כי הם אינם קימים בגלל אירוע היסטורי שהיה ונהגו כך, אלא קיום המצוה או החוק הם כיון שכך נקבע בתורה, והם נובעים מדברי התורה ומן הפרשנות שנובעת מפרוש התורה כולל התורה שבעל פה. לדוגמה האִסּוּר לאכול אבר מן החי, הוא נאסר לא מפני שהוא אחד משבעת מצוות בני נח שנצטוו בו בימי נח, אלא מפני שזה נאמר בתורה מסיני. גם איסור אכילת גיד הנשה, לא מפני שיעקב נפגע בו במאבקו עם המלאך, אלא מפני שהתורה קבעה שיש לסלק או לנקר את גיד הנשה מהבשר, כדי להתיר אכילתו. לכן גם מצות המילה נו חובה לא מפני שאברהם נצטוה אז לְהִמּוֹל בְּשר עָרְלָתוֹ וערלת בנו יצחק, אלא מפני שזו נקבעה בתורה בכי תזריע. ודבר מהותי וחשוב הוא שלא צריכים אנו לתת טעם לחוק ולמצוה שנצוטוינו לקימם.

התרת או איסור אכילת החיות קדמה לאדם עצמו

פרשת שמיני מסתימת בפרק שלם שבו מדובר בחיה הטהורה והחיה הטמאה. זה מופיע בתורה לפני טהרתו וטומאתו של האדם. על זה אמר אמוראי שעלה מבבל ונתישב בלוד הוא רבי שמלאי כך: כשם שיצירתו של אדם (היתה) אחר כל בהמה, חיה ועוף (ביצירה) במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה, חיה ועוף (עליהם מדובר בפרשת שמיני) דהיינו בטרם התייחסה התורה לטהרתו וטומאתו של האדם דברה על החיה והבהמה והיתוש . השאלה אם רצה הכתוב שנתיחס לאדם ולחיה ולבהמה כאל בעל חי שקיומו וסופו קבועים כי נאמר: סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה, התשובה היא לא כי אפשר להגיע למסקנה נוספת מן הכתוב, מסוף פרשת שמיני ומראשית פרשת תזריע והיא: שלכל יצור חי יש כללי חיים משלו וכללי סיום חייו משלו. מצאנו גם בתזריע שלא מדובר באישה בלבד, אלא מדובר בעיקר בבעלה, אשר נדרש להתחשב באשתו, אשר הביאה לעולם בן או בת בסבל מרצון חפשי ובהרבה אהבה כי על הבעל לתת לאשתו להתרכז בילוד ולא בעצמה או בבעלה.

עַָצְמָתָהּ של האישה לפי התורה חשובה מאד, כי בעצמתה מקימת קיום פיזיולוגי בהבאת חיים לעולם ורצונה להיות קרובה אל פרי בטנה ולא קרובה לרצונות או לתאות בעלה. צפורה אשתו של משה מסמלת את הָעצְמָה של האישה כשחזרה אל משה כאשתו אחר גירושיה, היא אשר מָלַה בעצמה את שני בניה ולא משה עשה זאת. צפורה ראתה בקיום מצות המילה דבר בעל חשיבות עליונה, קמה ועשתה זאת על דעתה. דעת הרמב"ם היא שהמעשה אשר מן הדין שיעשה הוא נעשה לאו דוקא מפני שזו מצוה. למרות שקיום המצוה נותן משמעות לחשיבותה וחיוניותה של המצוה . דעתו של הרמב"ם כי אילולא הייתה המצוה חשובה וחיונית לא הייתה נכתבת בתורה שבכתב במפורש. קיום חוק ומצוה אינו מצריך צידוק. עצם קיום החוק בתורה הוא הצידוק למרות ששאלת טהרת האישה נראית תמוהה על השוני בימי הטהרה של האישה בלדתה בן לעומת ימי טהרתה בלדתה בת. צריך לקים זאת גם בבלי לדעת הסיבה להבדל בין השנים. כלשון רש"י: זה ראה וקדש. למרות זאת מותר ואף צריך ללמוד את המצוה ולהבין חשיבותה, כי אלולא הייתה דרושה לא הייתה נכתבת כלל. כל שצריך לקימה כפי שהיא לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה.

חֹדֶשׁ ניסן מבשר את האביב והחרות

לא בכדי נאמר לישראל על חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה"! כי בחדש זה בני ישראל נהיו עם ונגאלו ויצאו ממצרים מעבדות לחרות . המלה "חֹדֶשׁ" מסמלת את הֶחָדָשׁ כי היא משרש "חדשׁ". בחדש זה הצמחיה מתחדשת והאדם חש בהתחדשות. זו גם התחדשות "הלבנה" ההולכת וגדלה עד להקפה המלא, עד לחג המצות-חג הפסח שזה מועד התחדשות ישראל . לעומת זאת משמעות "שנה" זו משמעות של שנוי ושונה לא כמשמעות "חדש" ומהותו.בכניסת ראש חדש ניסן נשלח ברכה לעם ישראל בארץ ובתפוצות לשנה טובה ומבורכת . וכבר פעמי השפע נכרים בגשמי הברכה, שהם ם מסלקים מקרבנו הזיהום הביולוגי האנושי. על האדם האדם להטהר תרתי משמע. כי הרי בספור בריאת העולם נאמר ורוח אלוהים מרחפת על פני המים (בראשי א/ב)

על כך אומר מדרש אגדה: זו נפשו של אדם הראשון, אף על-פי שבהמשך נאמר: ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה(בראשיתב/ז) מצד אחד האדם "רוח אלוהים" ומתעלה אל על, ומצד שני יורד ל"אדמה" לעפר ממנו נוצר, זאת כדי שידע לבל יתהלל ויראה עצמו עליון על אחרים. ואמנם חכמינו סברו כי "האדם הראשון" הוא "רוח אלוהים" שרחפה על פני המים, ואילו האדם שנולד מאדם וחוה, היה בשר ודם על כל הטהרה כ"אדם" ועל כל הזיהום כ"דם". זאת ובכדי שלא ישים עצמו עליון אמרים לו" יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל קְדָמְךָ אל תתעלה ותתרומם אלא אם תעבוד את האלוהים ושתקבל את עבודת האלוהים בחפץ וברצון. ואנו אומרים עוד על האדם ועל המתרחש סביב כך:

כְּשֶׁהָאָדָם נִמְצָא בְּמָבוֹי סָתוּם בְּלֹא מוֹצָא
יִלְמַד לָדַעַת מַדּוּעַ נִקְלַע לַמַּצָּב שֶׁבּוֹ נִמְצָא
עַל זֶה נֶאֱמַר הָפוֹךְ וָהֲפוֹךְ בָּהּ עַד שֶׁתִּמְצָא
זֶה בַּעֲשׂוֹתְךָ רְצוֹן אֱלֹהִים כְּפִי שֶׁהוּא רָצָה

לֹא נָבִין אֵיךְ זֶה שֶׁעוֹלָמֶנוּ לוֹקֵחַ לוֹ תְּנוּמָה
וְעִם כֹּל חָכְמָתֶנוּ לֹא מָצָאנוּ סִבָּה לַתַּעֲלוּמָה
לֹא בְּגִימַטְרִיָּה ול בְּסִימֶטְרִיָּה פִּתְרוֹן אָיִן
סוֹמְכִים כִּי טוֹב יִהְיֶה עֲדָיִן בְּטוֹב לִבֶּנוּ בַּיָיִן

הָבָה נַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וְנַעֲקֹב שָׁעָה שָׁעָה
מָה מָקוֹר הַשַּׁאֲנָנוּת כָּאן לַמִתְרָחֵשׁ וְלַזְּוָעָה
בְּעוֹד מְאַיֵּם אוֹיֵב בַּשַׁעַר וּמְעַל כֹּל תֶל וְגִבְעָה
וְנוֹתְנִים לוֹ לִצְבּוֹר כּוֹחַ וְאוֹן לְעוֹד מַעֲשֵׂי זְוָעָה

הָבָה נַזְכִּיר לָאוֹיֶב סוֹף פָּרְעֹה וְחֵילוֹ
נַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה בִּשְבִּילֶנוּ וְלֹא בִּשׁבִילוֹ