לֶחֶם עֹנִי

לֶחֶם עֹנִי אָכְלוּ אֲבוּתֵינוּ וְהָיָה בָּזֶה דַּי

כִּי שִׁחְרְרָם מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת אֵל שַׁדָּי

בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּמֹשֶׁה הַזָּרַז

וּבְהִנָּתֵן הָאוֹת יָצָא יִשְׂרָאֵל מָהֵר נֶחֱפָּז

זֶה הַמְסֻפַּר בָּהַגָּדָה זֶה לֹא סִפּוּר אַגָּדָה

כִּי יִשְׂרָאֵל נָטַשׁ אַרְצוֹ וְהָפְכָה שְׁדוּדָה

רַק בִּדְבֵקוּת יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ הִיא שָׂרְדָה

זוֹ הָיְתָה הַמְּצִיאוּת וְזֶה מְסֻפַּר בָּהַגָּדָה

וּבְטוֹב לֵב יִשְׂרָאֵל בַיָּיִן מַתְחִיל לְ"קַטֵּר"

נֶאֱנַח וְאוֹמֵר אֵין דֵּי רְוָחָה וְשֶׁפַע חָסֵר

וְסָרָה הָחִבָּה וְאֵיבָה רַבָּה זֶה לָזֶה נוֹטֵר

וְשׁוֹכֵחַ לֹאמַר שֶׁבַח לָאֵל שֶׁעָלֶינוּ שׁוֹמֵר

לֹא בִּכְדִּי נֶאֱמַר אָדָם מְצוֹרָע מָצוּי בְּרָע

פּוֹגֵעַ בְּעָצְמוֹ וְגָם בְּזֻלָּתוֹ לֹא חָדֵל לְהָרַע

וְהוּא אֶחַד מְאַרְבַּעַת הַבָּנִים בְּסַךְ הַכֹּל

חָכָם ואֵינוֹ תָּם רָשָׁע הוּא וְיֹודֵעַ לִשְׁאוֹל

וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים

אמר הנביא וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וירושלים כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת והוא האשים את ישראל כי הם התרחקו מיראת ה' ולא זכרו כי ה' הוא דַּיָּן אֱמֶת. יש ואנחנו פוגעים בעצמנו בבלי דעת, וּבְחֲטָאֵינוּ וּבְסוּרֵנוּ מְחֻקֵּי ה' אנו גוזרים דיננו. את דברי הנביא מלאכי קורא עם ישראל בשבת לפני פסח, זאת כדי להזכיר לנו כי לא די בלנקות את הבית מחמץ, חיבים גם להשמר במעשי ידינו להטהר ולסלק כל דבר זוהמה. דבר זה אמור להזכיר לנו כי עלינו גם להטהר ממעשי עולה שאנו עושים לזולתנו, בל נעשוק שכר שכיר או לפגוע אף בבלי דעת באלמנה וביתום. אנו מְצֻוִּים שלא לסור מְחֻקֵּי רבון עולם המיוסדים על אדני הצדק ונועדו לעשית חסד ואהבת הזולת, כדברי הנביא מלאכי המטיף: בל תאמרו שוא עֲבֹד אלוהים מה בצע כי שמרנו משצרתו? אנו כעם האלוהים, מצווים לקיים מצוותו ותורתו, כי אלה הם עקר חיינו וַעֲרֻבָּה לקיומנו. על עם ישראל לזכור גם, שהחג איננו בחינת ימי חופשה שנועדו רק לבלות בהם, החג הוא מועד שבו עם ישראל עושה חשבון נפש, מתפנה מעיסוקיו היומיומיים ומשרה קדושה בביתו ובסביבתו בתפילה וקדשה ומתפנה למצוא היכן טעה. כאשר בינו לבין עצמו מגלה כי חטא עליו להזדרז ולתקן חטאו ואם טעה לתקן טעותו. לא בכדי נקרא יום השבת שלפני חג המצות - חג הפסח "שבת הגדול" כי ביום שבת זה אומר הנביא לישראל: זכרו תורת משה שנתנה ה' לישראל על-ידי משה עבדו, ולכו לפיה ולפי חוקיה, כי אז יִרְוַח לכם וייטב לעם. אם לא יעשה כן עלול האדם להיות מֻכֵּה אם לא יסור מדרך הרע עלול הוא להיות נפגע והנביא אומר ומבשר: הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא וְהִכֵּיתִי את הארץ חֵרֶם. אפשר גם לומר כי גורלנו בידנו ואיננו תלוי בּזֻלָּתֵנוּ וגם לא תלוי במזל. בישעיהו (ל"א ה') נרמז כי בכך שדילג הקב"ה על בתי העברים במצרים, מלמד כי הדילוג הזה יכול להתרחש גם בימינו בעתות צרה, אם נישם דברי הנביאים ונישם אזהרותיהם, לא רק מפני שהם כתובים בספרי הנביאים, אלא מפני שהם דברי אמת חיים, כי הם תורת חיים.

סמיכות פרשת מצורע לפסח ובעור חמץ

פרשת תזריע ומצורע שנקראות סמוך לחג הפסח, הן עוסקות בטהרת הגוף ובטהרת הנפש ובטהרת מקום מושבו ומגוריו של האדם מישראל. זה מתקשר עם מִצְוַת "בֵעוּר חָמֶץ", ללמדך שבהכנס האביב בחדש ניסן הכל מתחדש והרפש שדבק בנו צריך לסלקו מקרבנו מעצמנו ומסביבנו, ולעשות "בעור חמץ" תרתי משמע. המלה חמץ נשמעת כאזהרה פן תהיה איזה הַחְמָצָה, של עשית דבר המיטיב עם עַם ישראל. לאחרונה יש משמעות מיוחדת ל"החמצה", דווקא ממדינות סביב ישראל, המגלים נטייה לזנוח את האיבה והמלחמות בישראל ולהגיע ל"הבנות" עם ישראל למרות שזה לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן (אירן). צריך לנצל את "הרוח הנושבת" לבל נחמיץ שעה זאת, מול משטר הדמים והרשע שיש אצל שכנותינו הגובלות בנו, מצפון ומדרום. שם יש עריצים המדכאים עמיהם ומחזירים אותם לשנות האופל. לעומתם ישראל ניזון ממקורות ישראל סבא, ומסלק מדי שנה בשנה את הָעִסָּה שֶׁהֶחֱמִיצָה ומתרחק מן החמץ, לבל ימצא ולבל יראה בדלת אמותינו. הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו) בחיבור מסילת ישרים כתב, על האדם להנקות בעצמו, הכוונה מהצער שנגרם מלשון הרע על זאת דובר במרים הנביאה אחות משה שלקתה בצרעת בדברה לשון הרע באחיה משה על שֵׂאתוֹ "אשה כושית". הרמח"ל אומר עוד בדרך כלל בני אדם נוטים ליהנות מדברי לשון הרע, שמשמיעים אותם מוליכי לשון הרע לְאָזְנֵיהֶם. חז"ל מכנים לשון הרע "לשון מְשֻׁלֶּשֶׁת" כי קרבנותיה שלושה הם: הָאָמְרָהּ, הַשָּׁמְעָהּ, וְהַקָּלְטָהּ, זה בנוסף לאדם שעליו מוציאים לשון הרע. לכן מצווים אנו לבל נראה רשע שנעשה ונידום.

אליהו הנביא ושליחותו

בעניין שליחותו של אליהו הנביא בה אנו מדברים היא לעתיד לבוא. כאן הנביא מזכיר לעם ישראל כי עתיד לבוא יום גדול ונורא, שהעם עצמו יעשה או יטיב עם עצמו בהשראת אליהו הנביא. אנו מוצאים זאת בסוף מסכת "עדויות" לפיה אין אליהו הנביא בא לְטַמֵֵּא אוֹ לְטָהֵר, להרחיק או לקרב, זה עלינו לעשות בעצמנו: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג/כג,כג) וזה "חזון למועד". על זה אומר רש"י "והשיב לב אבות" - הכונה לשוב אל הקדוש ברוך הוא "על בנים" דהיינו הבנים הם שיביאו לידי כך שישובו אבותיהם אל הקב"ה, דברי הנביא על אליהו באים לשים שלום בין בני האדם, תחילה בקרב המשפחה הקרובה בין אבות לבנים, ומכאן ואילך בין בני אדם, אף בין העמים לכך מכונים הדברים, לשים שלום בעולם, ששוב לא ישנאו זה את זה. זה נקרא "חזון אחרית הימים", אשר אצל קצרי ראות לא נתפש שדבר זה אכן עשוי להתקיים. ברם האמונה כי תתגשם נבואת אחרית הימים, נהייתה גם נחלת כל האומות. כי לא תמצא אֻמָּה שאיננה רוצה שיהא שלום בקרבה, אלא בגלל קוצר ראות אינם פועלים כך. לא בכדי אליהו הנביא מקובל לא רק על עם ישראל, הוא מקובל גם על הָאִסְלָאם אצלם מכונה "אִל חָ'צִ'ר" - الخضر. יש בארץ מקומות רבים המסומנים בצורה תמוהה ביותר תחת הכינוי "קבר אליהו הנביא" למרות שלפי המסורות השונות אליהו הנביא לא מת ועלה לשמים, מסורת זו מקובלת גם בּאִסְלָאם לכן על זה נכון לאמר:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִי נֶאֱמַר

בָּזֶה סִיֵּם מַלְאָכִי דְּבָרָיו וְאָמַר

כִּי הַתּוֹרָה הִיא יִסּוֹד כָּל דָּבָר

בָּהּ חָקוּק דְּבַר ה' שֶׁלָּנוּ נִשְׁאַר

כִּבּוּשׁ הַיֵּצֶר בַתּוֹרָה הוּא עִקַּר

גָּם בְּעֵת הַבְּרִיאָה הַדָּבָר נֶאֱסַר

עַל אָדָם מִפְרִי עֵץ הַדַּעַת לֶאֱכוֹל

אַךְ הָאָדָם לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ לֹא יָכוֹל

לָכֵן הַכָּתוּב בְּאַרְבָּעָה בָּנִים דִּבֵּר

עַל הַשֹּׁנִי בָּאָדָם בָּהֵם הוּא סִפֵּר

בְּחָכָם הֵקֵל וּבָרָשַׁע הוּא הֶחֱמִיר

וְאַף אֶחַד מֵהָאַרְבָּעָה לֹא הִדִּיר

כִי בָּרוּר שֶׁיֵּשׁ חָכָם וְיִמָּצֵא תָּם

וּבְהִבָּרְאוֹ הָאָדָם לֹא הָיָה מֻשֻׁלַם

כִּי נוֹלַד עֵרוֹם וְעֶרְיָה וַחֲסַר דַּעַת

מִשֶׁרָאָה חַוָּה נִגַּשׁ אוֹתָהּ לָדַעַת

לֹא בִּכְדִּי הַהַגָּדָה מְשַׁנֶּנֶת הַדִּבּוּר

שֶׁנֶּאֱמַר וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ אֶת הַסִּפּוּר

כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוֹר אֶת עֲבָרֶנוּ לַעֲתִיד

לְמַעַן נֵדַע תָּמִיד זֶה לָזֶה לְהַגִּיד

בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל נַתְמִיד