בית משפט השלום בתל אביב סבור, כי על רופאים המבצעים ניתוחים קוסמטיים חלה חובת גילוי מוגברת כלפי מטופליהם, בנוגע לטיב הניתוח והסיכונים הכרוכים בו. זאת, משום שאין המדובר בניתוחים דחופים וישנו הזמן הדרוש למסירת המידע ולקבלת החלטה מושכלת מצד החולה.
השופטת חדוה וינבאום-וולצקי חייבה (11.4.11) את רופא העיניים ד"ר אורי מרמור לפצות ב-100,000 שקל את דב קופליס. מרמור ביצע בשנת 1999 ניתוח להסדרת הראייה למרחק בעיניו של קופליס, שלא עלה יפה, ובעקבות זאת הגיש קופליס תביעה נגדו.
וינבאום-וולצקי דחתה את הסעיפים העיקריים בתביעה לאחר שקבעה, כי קיפליס התאים לביצוע הניתוח ולא הייתה
רשלנות בניתוח עצמו. לעומת זאת, היא קיבלה את התביעה בנוגע לפגיעה באוטונומיה של קיפליס לאחר שמצאה, כי מרמור לא מסר לו את כל המידע הדרוש לפני הניתוח.
"התרשמתי כי הנתבע היה מעוניין באותה העת לבצע ניתוחים אלו ולו למען רכישת ניסיונו הוא בביצועם, ועל כן מיעט בבעיות שעשויות לעלות מן הניתוח", אומרת וינבאום-וולצקי. "אם אצרף לכך את העובדה שהנתבע לא ראה אפילו לתקן בכתב יד את סוג הניתוח על גבי טופס ההסכמה ואת העובדה כי נתן בידי התובע את טופס ההסכמה רק כאשר הגיע למרפאתו לצורך ביצוע הניתוח ולא ימים לפני כן, כי אז ראיתי לקבוע כי לא הוכח לי שמלוא המידע נפרש בפני התובע על-מנת שיוכל לקבל החלטה מושכלת בניחותא".
ברמה העקרונית היא מוסיפה: "לדעתי, מקום שמדובר בניתוחים אלקטיביים שאין בביצועם שום בהילות, ראוי לצייד את המטופל בטופס ההסכמה עובר ליום הניתוח, על-מנת שבאמת יוכל לעיין בו בנחת ולבחון אם יש לו שאלות להפנות לרופא. כאשר מטופל מגיע לצורך ביצוע הניתוח, מעייניו נתונים לעצם ביצוע הניתוח שיתרחש בסמוך, ויכולתו לקרוא ולהפנים את האמור באותו טופס הסכמה מדעת - פחותה. מכאן שמקום שאין כל מניעה לאפשר למטופל לקרוא את הטופס בשקט בביתו - כך צריך שייעשה.
"...בניתוחים אלקטיביים שאין בהם גם כל הכרח, כמו זה שבענייננו, חלה חובת גילוי רבה יותר על כל הסיכונים והסיבוכים האפשריים. אין מדובר בניתוח מציל חיים ואף לא בניתוח שיש צורך בביצועו. מדובר בניתוח קוסמטי בלבד שנועד לשפר את חיי המטופל בלבד. מכאן שהסיכוי שמטופל יבחר שלא לבצע את הניתוח בסופו של יום גדול יותר מאשר מקום שברור למטופל שהוא מחויב בטיפול כזה או אחר".
