לאורך שלושים שנות שלטונו של חאפז אל-אסד, נסתמנה עלייה הדרגתית בפופולריות שלו. בבחירות הראשונות ב-1971 - 99.92 אחוזים. שבע שנים לאחר מכן עליה ל-99.94 אחוזים ושבע שנים לאחר מכן 99.97 אחוזים. בשני המשאלים האחרונים 99.99 אחוזים. ברור שמדובר בהצגה של המשטר שמאחוריה אין כל ממש ובכל זאת, הרצון להציג חזות של תמיכה גורפת בשליט היא חובה לענייננו. כשבשאר ניגש לבחירות, למשאל העם בשנת 2000, המסר היה שיש כאן שליט אחר, שונה, פתוח למערב; מנהיג ששהה במערב, מכיר את המערב ומעוניין בפתיחות. הדבר בא לידי ביטוי בתוצאה - 97.24. יותר מדובר סורי אחד לא היסס לבוא ולומר: הנה, אתם רואים, זה אדם מסוג אחר המבקש להנהיג דמוקרטיה ופתיחות פוליטית. לקראת משאל העם האחרון ב-27 במאי 2007, סקרן אותי לדעת אם שעור התמיכה המוכרז של 97.24 יעלה ל-99 - ביטוי למצוקה ולצורך של שליט להראות, אני בכל זאת שולט; או שתימשך אותה אווירה של פתיחות.
צריך גם לזכור ששבע השנים האחרונות היו שנים לא פשוטות עבור בשאר אל-אסד. הוא הצליח למוטט כמעט את כל מפעל חייו של אביו. הוא איבד את לבנון, הרס את מערכת היחסים המיוחדת, המעניינת, שכונן אביו עם ארצות הברית, והרס את מערכת היחסים האינטימית שהייתה לסוריה עם צרפת ועם מערב אירופה. הוא הרס את הציר המצרי-סעודי-סורי, שכונן אביו בעמל רב. ובכל זאת, מתברר על-פי התוצאות הרשמיות של משאל העם שפרסם המשטר הסורי, כי בסוריה סלחו לו וכוחו אף גבר - 97.62 אחוז.
בשאר שולט בסוריה כבר שבע שנים. אנחנו צריכים להיזכר בדברים שנאמרו עם עלייתו לשלטון. יש אנשים שאני מאוד מעריך שאמרו אז "אני לא נותן לו יותר מחצי שנה, הגנרלים בחיים לא יתנו לילד הזה לשלוט בהם, הם ישליכו אותו בהזדמנות הראשונה". ובכל זאת בשבע השנים האחרונות האיש שולט בסוריה, ביד רמה יותר או פחות, אבל הוא שולט, ומתגלה כשליט אפקטיבי שמשטרו איתן. זה לא המשטר של אבא, והוא בוודאי אינו שליט כדוגמת אביו. הוא הרבה יותר חלש ונעדר כריזמה. גם גלי הטרור, המאסרים של מתנגדים פוליטיים והדיקטטורה המחודשת שהנהיג בסוריה בשנים האחרונות, אחרי ניסיונות לפתיחות פוליטית, אינן כמו של אביו. ובכל זאת בשאר שולט, ובטווח הנראה לעין לא נראה שיש איום על שלטונו. אותם גנרלים, אותה גברדיה ותיקה, שעליה דברו בשנותיו הראשונות, כמי שבעצם בידם הגה השלטון, כל האנשים האלה כבר אינם עמו, אינם איתנו. במידה רבה בשאר בעצמו מנהל את ענייניה של סוריה.
אסד הבן, כאביו לפניו, לא עושה כלום ולכן מחזיק מעמד
אני חושב שיש סיבות רבות לתופעה הזו. בשאר בוודאי חי היום מהדיבידנדים שהותיר אחריו אביו, מפעל החיים של האב במידה רבה עדיין משמר את הבן. אבל ישנן סיבות נוספות בגללן בשאר מצליח לשלוט. בשאר הולך במידה רבה בדרכי האב, הוא מזכיר את האב. אף פעם לא ראיתי את חפאז אל-אסד כמנהיג דגול, לא כאסטרטג דגול, לא כמנהיג דגול, ולא כמנהיג מצליח. הוא הותיר את סוריה חרבה, מדינה מפגרת בכל תחום שניתן למדידה. לחפאז אל-אסד היה יתרון אחד - הוא לא עשה דבר ולכן גם לא עשה טעויות. הוא ידע להפיק תועלת מהטעויות שעשו יריביו. במידה מסוימת בשאר הולך בעקבותיו, והטעויות הקשות שעושים יריביו ואויביו: ישראל, ארצות הברית, ומדינות נוספות, בהקשר הלבנוני ובהקשרים אחרים, בוודאי משחקות לידיו.
מדוע הוא מחזיק מעמד? קודם כל כוחו בחולשתו. כלומר, הוא לא מעורר אנטגוניזם ולא מעורר ריאקציה ולכן אינו נתפש כשליט מטיל אימה. לאנשים רבים נוח לחיות עם שליט שכזה. אנחנו מכירים, אפילו מסביבתנו הקרובה, פוליטיקאים שכולם מספידים אותם ושאין להם תמיכה ציבורית כלשהי, ובכל זאת הם שורדים. בחולשתם נוח גם ליריביהם, שהם ימשכו בינתיים את החצי שנה, את השנה הקרובה.
דבר נוסף, סוריה היא מדינה שונה מהמדינה שהייתה בשנות הארבעים והחמישים, מדינה שמאה חיילים מספיקים כדי לחולל בה הפיכה צבאית. במרץ 1949 התרחשה ההפיכה של חוסני זעים עם 120 חיילים. כיום זו מדינה עם צבא של חצי מיליון חיילים ועם מוסדות. בכלל בכל מדינות ערב, היום הרבה יותר קשה, הרבה יותר בעייתי, לחולל את אותו סוג של מהפכים שלטוניים, שהכרנו בעבר. סוריה היא אומנם לא מדינת המוסדות והביורוקרטיה המצרית, אבל בכל זאת יש התפתחות.
סיבה נוספת, היא שכל סורי שעיניו בראשו לא רואה חלופה ראויה לשלטון באשר. כל סורי, שעיניו בראשו יאמר בגילוי לב - איננו אוהבים את בשאר ואיננו מתלהבים משלטונו, אך עדיף שבשאר יישאר בשלטון שכן כל אלטרנטיבה תהיה גרועה הרבה יותר. אם נלך למהלך של דמוקרטיה או נלך למהלך של נפילת המשטר, מיד יעלו האיסלאמיסטים לשלטון, כפי שקרה במדינות ערביות אחרות. בסוריה אין באמת זרם ליברלי, דמוקרטי מערבי במחשבתו, שמסוגל להוות אלטרנטיבה. הסורים אינם מעוניינים שיבואו האמריקנים ויושיעו אותם כפי שהושיעו את עירק.
מהבחינה הזאת לכולם נוח שעם כל הבעיות, המסגרת ממשיכה להתקיים מכיוון שהיא מעניקה את היציבות ואת הביטחון היחסי.
האיום על בשאר בשנים האחרונות היה בעיקרו של דבר איום חיצוני, האיום שארצות הברית הציבה בפניו. לנוכח האיום הזה או מה שנתפש בעיניו כאיום, התשובה של בשאר הייתה בניגוד לציפיות, לא להתמסר לאמריקנים, אלא להעמיק בקשרים עם אירן ולהמשיך במדיניותו השלילית, כפי שהאמריקנים תופשים אותה.
לסוריה יש בעיות קשות, אך הן אינן בעיות אקוטיות ומיידיות. הבעיה הכלכלית היא בוודאי בעיה קשה. בקצב ההפקה הנוכחי תאזלנה עתודות הנפט של סוריה תוך כעשור, ואין לה אלטרנטיבה. הנתונים הדמוגרפים אינם מבטיחים, יש גידול בתושבים ויש עלייה באבטלה. קרוב למיליון פליטים עירקים מציפים היום את סוריה. משבר כלכלי ניצב לפתחה של סוריה, אבל כרגע המשבר הזה איננו מורגש, איננו מיידי.
יש בעיה עם החוגים האיסלאמיסטים שמרימים ראש. אותם אנשים שבשאר שלח, או יותר נכון עצם עין, כשעברו דרך סוריה או מסוריה לעירק כדי ללחום באמריקנים, ולאחר שנה-שנתיים של לחימה באמריקנים, אימונים ורכישת ידע, חזרו לסוריה והחלו לפעול נגד משטרו שלו. המשטר כבר מתגעגע לאחים המוסלמים הסורים, שהיו עבורו אויב קשה בשנות השמונים ושאותם דיכא ביד רמה, אבל עדיין מדובר על קבוצות מינוריות יחסית. זו בעיה שתיווצר או שתתפתח בעתיד.
את המדיניות שאנו רואים כאובדנית, בשאר רואה כמה שמחזיק אותו בשלטון
לבשאר אין אילוצים מיידיים ואין איום מיידי על יציבות השלטון, פרט, כאמור, לאיום החיצוני, שבעיקרו הוא איום המערב דרך לבנון, ישראל ובית המשפט הבינלאומי. כאן נמצאים הסורים בפני דילמה: האם להתמיד במדיניות הנוכחית או לחילופין, כפי שיש רבים במערב שמטיפים להם וגם אצלנו, לנקוט מעשה ולאמץ מדיניות אחרת, שתביא למפנה ותביא את סוריה למקום אחר. זו דילמה אמיתית.
אני חושב, שבשאר, וודאי חוגים סביבו, ובמיוחד אותם חוגים שנחשפו יותר למערב כגון שר החוץ, אנשי משרדו והשגרירים בחו"ל, מבטאים גישה שאומרת שאולי צריך לחשוב על כיוון שונה. אבל בסופו של הדבר, המשטר, כמו כל משטר אחר, מבקש לשרוד. אני חושב שאנו טועים כשאנחנו מנסים לחשוב על הסורים ועל בשאר במונחים של אנואר סאדאת. מתאים יותר להשוות את בשאר לנאצר של שנות החמישים ולהשוות את התשובה האמריקנית של היום לבשאר, לתשובה האמריקנית של שנות החמישים.
בשאר והסורים אינם מחפשים את השלום ואת שיפור היחסים עם ארצות הברית כדי לחולל מפנה דמוי המפנה הסאדאתי במצרים; מפנה שייקח את סוריה מהמקום בו היא נמצאת ויוביל אותה למקום אחר לגמרי בכל מה שקשור לחברה, לפוליטיקה, לכלכלה ולסדר הפוליטי החברתי והכלכלי שמתקיים בה. הסורים מחפשים את ההסדר עם ישראל ואת שיפור היחסים עם ארצות הברית, לא כדי לשנות את הסדר הסורי מן היסוד, אלא כדי להשאיר אותו על כנו. בראייה כזו הם כמובן יבחנו אם הסדר ושיפור יחסים עם ארצות הברית שווה עבורם.
צריך להודות, שכשבשאר מסתכל אחורה אל שבע השנים הקשות והבעייתיות, ובמיוחד אם הוא מנתח אותן אחרת מאיתנו, לא כשרשרת של טעויות שהוא ביצע ושבסופו של דבר הביאו לניתוץ מפעל החיים של אביו, אלא כתקופה שבה סוריה הייתה נתונה, כפי שהיא נתונה תמיד, תחת מתקפה אמריקנית-ישראלית, הוא רואה זאת כחלק מחזון אמריקני-ישראלי לשנות את פני המזרח התיכון ולחולל מזרח תיכון חדש. חזון שבמסגרתו מנסים להביא להסדר הבעיה הפלשתינית, הורסים את עירק, ועכשיו מנסים גם לנתק את לבנון מסוריה. כי הרי הסורים נותנים לנו את הקרדיט שיש הגיון מאחורי השיגעון, ובוודאי שיש איזה שהיא תוכנית-אב שבמסגרתה ארצות הברית פועלת באזור. כשבשאר מסתכל על שבע השנים הקשות האלה הוא יכול להגיד בסיפוק: "שרדתי. עברתי את התקופה הזו בעודי שליט חדש שצריך להיכנס לנעליו של אביו ולהוכיח את עצמו, ובסופו של דבר, במידה מסוימת גם הוכחתי את עצמי". ההתנהלות שלו מול ישראל ומול ארצות הברית היא התנהלות שמביאה לו הרבה פופולריות והרבה תמיכה בעולם הערבי ובוודאי גם בסוריה.
לכן למה לשנות? מה שאנחנו רואים כמדיניות אובדנית, היינו, מדיניות שלא מובילה לשום מקום היא מדיניות שבראייתו מחזיקה אותו בשלטון. אבל גם הוא מוטרד; מי שביקר בסוריה בראשית שנות ה-2000 ראה בוודאי את אותן תמונות של חאפז אל-אסד במרכז ומסביבו שני הבנים, בשאר ובאסל. כעבור מספר שנים בשאר הפך להיות במרכז ולידו חאפז אל-אסד ובאסל, האח המנוח. היום אפשר לראות בסוריה את בשאר קטן באמצע, לידו אחמדינג'אד, נשיא אירן וחסן נצראללה, מנהיג החיזבאללה. זה דבר שבהחלט מטריד את המשטר הסורי, יש כוחות בסוריה המהרהרים בצורך בשינוי, אבל אני לא רואה שינוי דרמטי בקרוב.
ככל שאפשר לבחון ולשפוט, אין סכנה מיידית לקיומו של המשטר. בין אם סוריה תחתום איתנו על הסכם שלום ובין אם לא, היא תמשיך להיות אותה מדינה נחשלת, כושלת, מפגרת, נשלטת בידי משטר דיקטטורי, שאנחנו מכירים היום. אבל לפחות מדינה העומדת על שתי רגליה ומעניקה ביטחון מינימלי ויציבות לתושביה.
