בית המשפט העליון אישר לראשונה (יום ה', 24.7.14) לחייב דייר בתשלום פיצוי על סירובו להצטרף לפרויקט פינוי-בינוי, בהתאם לחוק משנת 2006 שיצר מנגנון זה.

רגינה שורצברגר מתנגדת מזה שנים לביצוע פרויקט פינוי-בינוי, בעוד יתר בעלי 16 הדירות שבבניין הסכימו לכך. היא דחתה את כל ההצעות שהוצגו בפניה, כולל הצעות מיטיבות ומרחיקות לכת במקביל לדיון בבית המשפט העליון, וערערה על החלטת בית המשפט המחוזי לחייב אותה בתשלום פיצוי של 400,000 שקל לשכניה. הללו תבעו 1.8 מיליון שקל, אך בית המשפט הסתפק בפיצוי נמוך לאור מצבה הכלכלי של שורצברגר.

השופט יורם דנציגר דחה את הערעור לאחר שניתח את חוק פינוי-בינוי ואת הסמכות שהוענקה לבית המשפט לפסוק פיצויים במסגרתו. לדבריו, סמכות זו מאזנת בין זכותו של הפרט לקניין בדמות דירתו לבין מניעת וטו וגרימת נזק על ידו ליתר הדיירים.


אין עמדת מיקוח מיוחדת


"לדייר הסרבן בבית המשותף לא קנויה עוד הזכות להקריב את האינטרס הציבורי ואת אינטרס יתר הדיירים לטובת האינטרסים האישיים שלו, ככל שאלו אינם סבירים. בעקבות חקיקת החוק, התנגדותו של הדייר הסרבן אינה מקנה לו עוד עמדת מיקוח מיוחדת ואין בכוחו להכשיל את הפרויקט מבלי לחשוף עצמו לאחריות נזיקית כלפי יתר בעלי הדירות בבית המשותף", אומר דנציגר.

הטלת הפיצוי מותנית בכך שבית המשפט ישתכנע שהסירוב הוא בלתי סביר, מציין דנציגר. "התנאי המרכזי במסגרת בחינת סבירות הסירוב, הינו התנאי הנוגע לאי כדאיות עסקת הפינוי ובינוי שעל הפרק", ועל התובעים מוטל להוכיח שהעסקה כדאית. זו תיבחן, מדגיש דנציגר, "מנקודת מבט אוביקטיבית הבוחנת את הפרויקט כמכלול, ולא מנקודת מבט סובייקטיבית של כל אחד מבעלי הדירות". עוד הוא אומר, כי אין לצפות שהכדאיות תהיה זהה מבחינת הדיירים והיזם, שהרי האחרון הוא הנושא במלוא הסיכונים וההוצאות.

דנציגר מוסיף, כי "תיתכנה נסיבות אישיות מיוחדות של בעל הדירה הסרבן אשר בהתקיימן אין לצפות כי יסכים לתנאים להם הסכימו שאר בעל הדירות, ואין הוא מגביל נסיבות אלה בצורה כלשהי. עם זאת, יש לזכור כי [זהו] החריג לכלל, וכי רק במקרים נדירים יצדיקו נסיבותיו האישיות של בעל הדירה הסרבן, כל שכן יחסו הסובייקטיבי לדירת מגוריו, לראות בסירובו סירוב סביר".


"אוי לסרבן ואוי לשכנו"


בדחותו את ערעורה של שורצברגר אומר דנציגר, כי סירובה הוא בלתי סביר ונובע רק מחוסר אמונה בשכניה. הוא תומך בגישה של הטלת פיצוי מותנה, כזה שהדייר הסרבן יחויב בו רק אם יעמוד בסירובו עד למועד שקובע בית המשפט. גם דנציגר, כמו המחוזי, העניק לשורצברגר עוד חודש עד לתשלום בתקווה שתתרצה.

השופט נעם סולברג מעיר, כי זהו מצב של "אוי לסרבן ואוי לשכנו. הסרבן - אוטם את אוזניו משמוֹע, עוצם את עיניו מראוֹת, ודבק בסרבנותו". הוא מסכים לדחיית הפיצוי, אך מוסיף: "אף על-פי שאינני מקטנֵי-אמונה, מסופּקני אם יש תועלת בארכה שכזו. המערערת, סרבנית לשמה, וחוששני כי כּלה ונחרצה עִמה שלא להתרצות. הלך-מחשבתה מוביל למבוי סתום. הנה כי כן, אוי לסרבן - על הרס עצמי; ואוי לשכנים - על דרך החתחתים שעליהם לעבור - על הכסף, על הזמן, על האנרגיה - הכל בגלל דייר סרבן אחד".

לדעת סולברג, מקרה זה מלמד בצורה מובהקת שלא די בפיצוי הקבוע בחוק, שכן דייר סרבן עדיין יכול לבחור בתשלום ולתקוע את הפרויקט כולו. לכן הוא מביע תמיכה בהצעתו של פרופ' אהרון נמדר, לפיה יש לתקן את החוק ולקבוע שבית המשפט יוכל לחייב דייר סרבן להצטרף לביצוע הפרויקט [כאשר סירוב להצטרף יכול לגרור הליכי בזיון ביהמ"ש - א.ל].

שורצברגר, אשר ייצגה את עצמה, חויבה בהוצאות של 20,000 שקל. השופט ניל הנדל הסכים עם דנציגר. את יתר הדיירים ייצגו עוה"ד רון ברנט ונגה אילון.