שופט בית משפט השלום בתל אביב, עמית יריב, דחה (16.9.14) תביעת לשון הרע שהגיש התעשיין אליעזר פישר - בעלי חברת ד"ר פישר ורשת בודי שופ - נגד המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה.
המועצה הטילה עיקולים על חשבונות הבנק של פישר, בשל טענה לחוב של 16,000 שקל בגין אגרת סלילה. פישר טען שעצם העיקול היווה לשון הרע. יריב אומר, כי השאלה האם עיקול מהווה לשון הרע זכתה לתשובות סותרות בבתי משפט השלום והמחוזי, אך עדיין אין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון. לדעת יריב, התשובה משתנה ממקרה למקרה:
"הדוגמה הקלאסית היא דוגמה של רשות מקומית המטילה עיקול בגין קנס חנייה שלא שולם במועדו, בסכום של 500 שקל, על חשבונו של איש עסקים אמיד, אשר היקף נכסיו מיליונים רבים של שקלים. במצב כזה, לנוכח הפער העצום בין היקף העיקול, סכומו וזהות הגורם המעקל, ובין מסת נכסיו של 'נפגע' העיקול - אני סבור כי לא קיים חשש סביר כי העיקול יביא להשפלתו של האדם או לפגיעה בו או בעסקו, ועל כן עיקול זה איננו נכנס, לשיטתי, לגדרי לשון הרע.
"לעומת זאת, אותו העיקול עצמו, באותו היקף ומאותה הסיבה, אם יוטל על חשבונו של אדם בלתי מועסק, אשר מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי, עלול לגרום נזק ניכר ליכולתו של אותו אדם להמשיך ולהתקיים - בין במערכת היחסים העסקית שלו עם המערכת הבנקאית או עם נושים אחרים, ובין מבחינת יכולתו להמשיך ולהתנהל בשגרת היום-יום".
במקרה הנדון, אומר יריב, מדובר לדברי פישר עצמו במי שבבעלותו 100 דונם בבנימינה והוא בעל נכסים רבים. בנסיבות אלו, הטלת העיקול אין בה כדי לבזותו או לפגוע בו - תנאי יסוד לקביעה שמדובר בלשון הרע. יתרה מזו: החוב היה אמיתי והרשות הייתה רשאית להטיל את העיקול; יריב אומר, כי חובתה של רשות ציבורית לפעול בנחישות לשמור על כספי הציבור. פישר חויב בתשלום הוצאות בסך 12,500 שקל.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
