הנהלת בתי המשפט תחשוף מידע בדבר מספר התיקים הפתוחים הנדונים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים, תוך ציון משך הזמן שחלף מאז נפתח כל תיק, וזאת תחת שמות השופטים המטפלים. כך קובע (יום ב', 22.9.14) בית המשפט העליון.

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את עתירתם של העיתון דה-מרקר והעיתונאית הילה רז, והורה על מסירת המידע. הנהלת בתי המשפט ערערה על ההחלטה, אך הרכב מורחב של שבעה שופטים בראשותה של השופטת בדימוס עדנה ארבל דחה את הערעור ברוב דעות. ביהמ"ש העליון קבע, כי המידע יימסר החל משנת המשפט תשע"ה ולא יאוחר מ-31.12.15.

עיקר הדיון היה סביב טענת הנהלת בתי המשפט, לפיה מסירת המידע עלולה לשבש את עבודת בתי המשפט ולפיכך ניתן שלא להחיל עליו את חוק חופש המידע. לכן הציעה ההנהלה למסור את המידע אך ללא שמות השופטים, אולם ארבל קבעה שאין להסתפק בכך.


כבר יש ביקורת


ארבל קבעה, כי יש מקום לשקיפות פרסונלית בנוגע לשופטים, יותר מאשר בנוגע לעובדי ציבור אחרים. "עניינם של השופטים שונה מעניינם של עובדי ציבור אחרים נוכח העצמאות השיפוטית הנתונה להם לשם מילוי תפקידם ובהינתן העובדה שהפיקוח והבקרה עליהם ועל התנהלותם שמורים למקרים חריגים, ועל כן להבחנה בין מידע מערכתי למידע פרסונלי לצורך חוק חופש המידע, יש תוקף פחות לגביהם", היא אומרת.

ארבל מכירה בסכנות הנובעות מפרסום זה, כגון ראיית היעילות כחזות הכל ותליית כל בעיות המערכת בשופט הבודד. עם זאת, היעילות חשובה אף היא וניתן לצמצם סכנות אלו על-ידי תוספת הסברים מתאימים, היא אומרת. קיים גם חשש מפני שימוש בנתונים באופן שילבין את פניו של שופט, ממשיכה ארבל, אך קיים אינטרס ציבורי כפול המכריע בעד קבלת הבקשה: האינטרס של הציבור כולו לקבל מידע על בתי המשפט והאינטרס של עיתונות חופשית. החששות המוצדקים כשלעצמם, אומרת ארבל, לא ירתיעו את השופטים; מבחנו של בית המשפט הוא גם בנכונותו לחשוף פרטים על עצמו.

ארבל מוסיפה: "כאשר השופטים מתנהלים בשקיפות וחשופים באופן מתמיד לביקורת, שלעיתים היא בלתי-עניינית, בוטה ומתלהמת, ומתייחסת לשיקול דעתם ולהתנהלותם המקצועית, קשה לקבל את טענת המערערים כי דווקא פרסום הנתונים המספריים על-אודות התיקים שבטיפולו של כל שופט הוא שיוביל לפגיעה קשה בהם שסופה פגיעה בעצמאותם השיפוטית ובאמון הציבור בהם.

"קשה לקבל כי דווקא ביקורת על תפוקה או קצב טיפול בתיקים היא שתזכה, גם בעיני השופטים, למשקל רב יותר ומשמעותי יותר מכפי שיש לביקורת אודות שיקול דעתם המקצועי. עמדה זו עומדת בסתירה לשקיפות ולאופן ההתנהלות המאפיינים את המערכת ביומיום, באולם בית המשפט ובפסיקת הדין".


הנדל ורובינשטיין במיעוט


השופט יורם דנציגר סבר, כי לנוכח העובדה שדה-מרקר ורז ביקשו את המידע לפני חמש שנים, וחלפו שלוש שנים מאז פסק דינו של בית המשפט המחוזי, יש להורות על חשיפת המידע כבר משנת המשפט הנוכחית. השופט סלים ג'ובראן הסכים עקרונית עם ארבל, אם כי בשל החשש שהיעילות תהפוך לקנה מידה עיקרי - ושגוי - של עבודת השופט, סבר שיש לבצע את הפרסום בהדרגה.

השופטת אסתר חיות הסכימה שקיימים חששות מטרידים בנוגע להשלכות הפרסום, אך לדעתה הם אינם יוצרים ודאות קרובה של פגיעה בעבודת בתי המשפט. לדבריה, חשוב שבתי המשפט יהיו בבחינת "נאה דורש ונאה מקיים" בנוגע לחובת השקיפות. השופט עוזי פוגלמן ציין, כי המחוקק לא מצא לנכון להחריג את בתי המשפט מחוק חופש המידע, וגם הוא סבור שהחששות מפני תוצאות הפרסום אינם מצדיקים את ההימנעות ממנו.

השופט ניל הנדל סבר שיש לקבל את הערעור, בעיקר בשל החשש שהפרסום יביא שופטים לעסוק במגננה על הסטטסטיקה - העלולה להטעות - במקום לעסוק בשיפוט. לדבריו, התמקדות בשופט הבודד תחמיץ את העיקר - הצורך במבט כלל-מערכתי על בתי המשפט. השופט אליקים רובינשטיין הציע לקבל את הערעור באופן חלקי, להתחיל את הפרסום מבית המשפט העליון ובהתאם לתוצאותיו - להחליט האם להחילו גם על בתי המשפט המחוזיים.

הנהלת בתי המשפט חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. המדינה יוצגה בידי עו"ד ש' רוטשנקר, ודה-מרקר - בידי עו"ד פז מוזר.